24.07.10
12 תגובות
עבודה
| מאת אנה |
ייסדנו את הבלוג בסוף דצמבר. במקביל, התחלתי לעבוד במכתשים אגן – אחת החברות הגדולות במשק.
התואר השני בכלכלה היה מאד מאכזב (ולכן כבר אינני תלמידת תואר שני) ובשעת ייסוד הבלוג, היה נדמה שהיקף המירמור והתסכול מלימודי הכלכלה יספיק כדי לכלכל קריאה וכתיבה לאורך זמן רב. המחשבה הראשונית מאחורי הבלוג, הייתה שיהיה נחמד אם יהיה תמריץ נוסף לקרוא יותר חומרים מעניינים, להיחשף לשיח שונה, ולכתוב יותר. ככל שהבלוג צבר תאוצה, הבנו שיש פוטנציאל אמיתי להעברת הבשורה הלאה וליצירת דיון משמעותי. נכון להיום, הצטברו קרוב ל-8000 כניסות מבקרים, ומתקבל רושם שלבלוג יש ממשות משלו.
אולם, מנקודת המבט האישית שלי, ברגע שהתרחקתי מהאקדמיה, והגעתי למכתשים אגן, פתאום כל העיסוק הזה נהייה הרבה יותר מורכב. מכתשים אגן מייצרת חומרים להגנת הצומח, או בלשון העם, חומרי הדברה. יש לחברה מכירות שנתיות בגובה 2.2 מיליארד דולר, 50 חברות בת ו-4000 עובדים. לפני כחודש, מכתשים אגן הודיעה על חתימה על מסמך כוונות, לרכישת חברת אלבאו האמריקאית (חברה עם 3000 עובדים), תמורת תשלום של יותר ממיליארד דולר. 48.8% ממניות מכתשים אגן נמצאות בבעלות כור, חברה ש-100% ממניותיה שייכות לחברת האחזקה IDB – חברה שמהווה את קודקוד פירמידת השליטה של נוחי דנקנר.
למה אוסף הפרטים הזה רלוונטי כרגע?
ראשית, בלי ששמתי לב, אלה נהיו החיים שלי. יש שבועות שבהם אני נכנסת למשרד ברבע לשמונה, ויוצאת בתשע כל יום. יש שבועות בהם אני עובדת בשבת. ובעיקר מה שמדהים אותי, זה שכשאני מדברת על מכתשים אגן, אני משתמשת בגוף ראשון רבים – "אנחנו" מפרסמים דוחות כספיים, תובעים "אותנו" בנושאים של איכות סביבה, ומעלות שוקלת להוריד את דירוג האשראי "שלנו". [שימו לב: אבא שלי לא ייסד את החברה הזו.]
כמו כן, בשבועות בהם אני עובדת 60 שעות, אין לי המון זמן פנוי כדי לקרוא חומרים מענייניים ולכתוב עליהם דברים אינטליגנטיים. לפעמים, אני אפילו לא מצליחה לאסוף את עצמי כדי לכתוב תגובה לפוסט שפרסמתי, למרות שבהחלט יש לי מה להגיד.
מעבר לזה, למרות שמכתשים אגן היא חברה יצרנית עם מפעלים ועובדים, שמייצאת כ-5 מיליארד ש"ח מדי שנה וגורמת להעסקה בלתי ישירה של אלפי עובדים בארץ, אני בדרך כלל לא ארגיש בנח להזכיר כל דבר שקשור אליה כאן. למרות שרובנו נסכים שדווקא סוג התוצר של מכתשים אגן הוא תוצר לגיטימי במונחי חישוב תמ"ג (בניגוד לתאונות דרכים למשל); למרות שזו חברה יצרנית שמשלבת את ההון והעבודה שמרקס דיבר עליהם פעם, ולא סתם משחקת עם נגזרים פיננסיים; למרות ששכר בכירים זה השכר של רוב האנשים שחולקים אתי את המסדרון, אני בדרך כלל ארגיש שאין לזה מקום כאן.
למה אין לזה מקום? כי זה לא מספיק תיאורטי. כי זה לא מספיק מקרו. כי זה לא מספיק אקדמי. וכי יש איזה תחושה כללית שעסקים וכסף זה קצת מלוכלך, בזוי, או פשוט לא ראוי לדיון אינטלקטואלי. למשל, תכנים של ה Harvard Business Review, הם תכנים של מנהל עסקים שאין להם מקום לצד פוקו או חומסקי – הם פחות מעניינים, פחות מעמיקים ופחות ראויים לדיון, אלא אם כן מדובר בדיון ביקורתי.
אין ספק שקיים שפע של ביקורת חדה ומרתקת על תאגידים והתנהלותם בעולם – ניתוחים סטרוקטוראליים, ביקורות ספציפיות; אך עם זאת, בדרך כלל חייבים לעשות אותה באופן חיצוני ואובייקטיבי לכאורה. כאשר אנחנו מתעצבנים על ניכוס בלתי הוגן של רווחים מקידוחי נפט ומסבירים מדוע אין בכך צדק, זה אקטואלי ולגיטימי לגמרי. כאשר יש לך חוויה סובייקטיבית בתאגיד שאתה עובד בו, ואתה מעוניין לעשות לה הפשטה ולקשר אותה למחקר שקיים בתחום, זה מרגיש הרבה פחות סטרילי ופחות ראוי לדיון. ככל הנראה, הדבר טמון באופי האינהרנטי של החוויה הסובייקטיבית, שאינה מזמינה התפלפלות; אך נשאלת השאלה האם זה מחויב המציאות.
לעבוד 60 שעות שבועיות בשכר גלובלי, זו אחת התופעות בעולם הכלכלי המודרני. לפחד להביע דעה שעומדת בניגוד נחרץ לעמדת המעסיקים שלך – זו גם מציאות במגזר הפרטי. לתהות אם קיימים שיקולים עניינים מאחורי חוסר הייצוג השוויוני של מגזרים שונים באוכלוסייה – מציאות כלכלית חברתית ללא צל של ספק. לראות שאין כמעט נשים בעולם הפיננסי ולהיות מסוגלת להסביר בשני משפטים מדוע, גם זו מציאות.
למשל, מתוך כ-80 אנליסטים שמגיעים לכנסים רבעוניים של מכתשים אגן, יש בערך 8 נשים. אמנם במגזר הבנקאי בארץ יש ייצוג יחסית ייצוג שוויוני של נשים (ראה ערך גליה מאור, שרי אריסון), אך הדבר בדרך כלל מוזכר כדוגמא יוצאת דופן למגזר הפרטי, ראויה לציון ושבח. תרבות ארגונית שמחייבת עבודה סביב השעון לא מעודדות השתתפות של נשים בדרגים בכירים; כאשר היא משתלבת עם סביבה תרבותית שבה יש שיעור גבוה הרבה יותר של גירושים בקרב משפחות בהן הנשים עובדות יותר שעות ומרוויחות יותר מבני זוגן, נוצר שילוב די קטלני.
מעבר לעובדה שאין הרבה נשים בתחום, רוב הנשים, בלי כל תלות בדרג או משרה, הרבה יותר יפות מהממוצע ברחוב. האם זה משום שהן עוברות ראיונות יותר טוב? או משום שנחמד יותר להסתכל עליהן בהן בישיבות? לפני זמן מה, גיליתי שזו מציאות מאד נפוצה בעולם העסקי.
נדמה לי שניתן להגיד דבר מה אינטליגנטי ומעמיק על רוב התופעות הללו ושהן מהוות חלק לגיטימי לגמרי מהמציאות הכלכלית-חברתית ומהשיח הביקורתי עליה. אף על פי, שבבסיס הרצון להגיד דבר מה, עומדת חוויה די סובייקטיבית. בהתחלה, חשבתי שהפוסט הזה יהווה ניסיון הצהרת כוונות בזעיר אנפין, על כך שאני מעוניינת לכתוב יותר על סיטואציות ממשיות בשוק העבודה ולהעז לכתוב על פעילות כלכלית גם מהבפנוכו שלה, ולא רק ממבט מקרו. אחרי שהפוסט הזה ישב זמן מה בהארד דיסק, הבנתי שיכול להיות שבסוף אני אבחר לא לכתוב על הנושאים הללו; אבל עדיין היה לי חשוב לנסות ולהסביר שגם ההיבטים האלה של פעילות כלכלית חברתית ראויים לעיסוק אינטלקטואלי.
אנה, אני רוצה להוסיף מחשבה שאני מהרהר בה בזמן האחרון, וקשורה בדיוק לפער בין הסובייקטיביות בחיים לבין האובייקטיביות המדעית של הכלכלה או המדע בכלל. לימודי הכלכלה גרמו לי לערער בכל מחשבה או דיעה שאין להן תוקף מדעי. למשל, כשקראתי את המאמר של פיטר ביינהרט בניויורק טיימס, שטוען שמדיניות הממשלה מרחיקה את הצעירים היהודים בארה"ב מישראל, שללתי תחילה את טענותיו משום שאין להן תוקף מדעי. הכלכלה גרמה לי לקבל טענות רק אם הן מגובות על ידי הרצת רגרסיה עם עשרות משתנים, שמצליחה למצוא משתנה מסביר לעמדות הצעירים היהודים בארה"ב לישראל. אך במחשבה נוספת שמתי לב שאת רוב ההחלטות שלנו בחיים אנחנו לא מקבלים עם תוקף מדעי. אנשים מחליטים איפה לעבוד, למי להצביע בבחירות ועם מי להתחתן לא לפי שיטות מדעיות אלא לפי סט של אמונות, דיעות ואינטואיציות.
אני מביא את זה כדוגמה משום שהחוויה של עבודה של 60 שעות בשבוע או תרבות אירגונית שמקדמת נשים יפות היא משהו שריר וקיים ומשמעותי לחיים שלנו, גם אם אין מאמר שמנתח את הסיטואציה בצורה מלומדת. אני חושב שבתור אנשים שאולי ימשיכו באקדמיה (או לכל הפחות שואפים להיות אינטלקטואלים) אנחנו צריכים לזכור את מגבלות המדע בהקשר הזה.
פוסט יוצא מן הכלל.
גם דברים שיש להם "תוקף מדעי" (ומי יודע מה זה אומר בדיוק…) לא יכולים להתקיים בחלל שהוא ריק מחוויות סוביקטיביות. מחקר טוב יכול בהחלט (חייב?) להתחיל בחוויה סוביקטיבית, מה שג'וזף שומפטר קרא לו השלב הטרום אנליטי, ורק אז לבדוק – עד כמה היא כללית? עד כמה התחושות שלנו מבוססות? אם הן אינן – מה בכל זאת גורם להן? אם הן מבוססות – מה גורם למצב הזה? מה יכול לשנות אותו? הרושם שלי הוא שחוקרים טובים הם אנשים שמאוד מחוברים לדברים שמטרידים אנשים אמיתיים, והחוויות שאנשים באמת חווים.
בכל מקרה – אנה, אני אשמח לקרוא יותר פוסטים כאלה.
ואגב, תרומתי הצנועה. אם בענייני מגדר עסקינן, יש כמה חבר'ה מאד מעניינים שעוסקים בנושא, שבעשור האחרון קיבל תנופה (אם בכל זאת מתישהו יש לך זמן).
מישל טרטילט, תיאורטיקנית מאוד מעניינת (ומורה מצוינת…) נותנת כמה לינקים:
http://www.stanford.edu/~tertilt/family.html
ויש את קלאודיה גולדין מהארווארד, חלוצה לא קטנה של התחום:
http://www.economics.harvard.edu/faculty/goldin/Papers
דוגמא למאמר מאוד חביב:
http://www.stanford.edu/~tertilt/research/WomenDecember08.pdf
וקריאה קצת יותר קלה:
http://www.economics.harvard.edu/faculty/goldin/files/goldin_fasttrack.pdf
אנה יקרה,
עברת מעולם התום של הנעורים לעולם המבוגרים ותיכף יחלפו 20 שנה של 60 שעות עבודה שיאפשרו לך חיי בורגנות נוחים וינפחו עוד ועוד את חשבון הבנק של נוחי דנקנר.
האם יש בך את תעצומות הנפש להשאר "מורדת", לראות את המציאות באופן אחר, כולל את הניצול של העובדים (גם שלך). בשלב מסויים תתקמי לתפקידי ניהול בכירים יותר ויותר, ויתגמלו אותך היטב, תמורת זה שאת תדאגי לנצל דור חדש של עובדים צעירים וזוטרים, כדי שהמכונה הקפיטליסיטית תמשיך לנוע קדימה.
העניים ישארו עניים, מעמד הביניים יישחק תחת הנטל והתחרות מכל הכיוונים (יש מיליארד סינים ומיליארד הודים מעבר לפינה), ורק קמצוץ קטן של אריסטוקרטים מודרנים ישאר באצולה, יחיה זה עם זה, על גבם של מנהלים ועמלים.
האם יש אלטרנטיבה?
מחזיק לך אצבעות. בלי להכיר אותך, את יקרה לליבי
ניר
מאמר נהדר תודה. כשיהיה לך זמן לכתוב בשני בלוגים, את מוזמנת לכתוב לעבודה שחורה …
הי אנה,
הפוסט הלא תיאורטי שלך מתחבר מאוד גם לחוויה שלי
אגב, בגלל שצפיתי שהתואר השני יהיה משעמם x מטריצה של n משתנים, החלטתי לכתוב תזה שבה אני אוכל לנבור בהיסטוריה של המחשבה הכלכלית וללמוד באמת…
מדי פעם הסטרטר קצת נתקע לי אבל בסוף סיימתי :)
תוך כדי כתיבת התזה השתעשעתי מהאבסורד של האגו האקדמי של פרופסורים למיניהם שכותבים מאמרים שכל מטרתם היא לסתור מאמר של קולגה… הבנתי שלא כדאי לעצור את הנשימה ולחכות שהאקדמיה תציל את העולם מבורותו…
חייבת להגיד גם שזה לפעמים מסתכל בעיני שצריך להביא שלל תיאוריות ומודלים כדי להסביר למה אי שוויון זה רע ליהודים ולאלו שאינם יהודים, שהעוני הוא בעיה של כולנו, שפגיעה בסביבה היא ירייה לעצמנו ברגל, שלהדרה של אוכלוסיות שונות לשוליים יש מחיר, שאנחנו צריכים ורוצים רגולטור עם שיניים, שלא כל מה שלא עובד חייב להחליף, אפשר גם לתקן (היינו לא חייב להפריט, אפשר להבריא את המגזר הממשלתי, הוא עדיין לא טוטאל לוסט). זה מרגיש רוב הזמן כמו מלחמות אגו שכל קשר בינם ובין "מדע" הכלכלה הוא מקרי.
שיהיה יום פורה:)
שגית
שלום אנה,
אני כלכלנית ותיקה וטל הפנה אותי לבלוג שלך. אני חייבת לציין שגישתי (ודווקא אחרי שנים רבות במקצוע) תומכת בהבחנה שלך. יש המון חשיבות לתובנות המיקרו המתקבלות מהשטח. ובכלל, כשיטת מיון והוכחה של דברים לא רק הדדוקציה (הסקת מסקנות מהכלל אל הפרט, ובכלכלה – יציאה ממודל כוללני למקרה הפרטי) עובדת. האינדוקציה (צבירת הרבה פרטים עקביים והצגתם כמסקנה כללית) לא פחות חשובה ולא פחות לגיטימית.
השבוע במיוחד, נתקלתי בתגובות למשהו שכתבתי שהיו לגמרי אטומות להיבט הזה של יציאה מהפרט אל הכלל.
אז, שיהיה לך בהצלחה,
תמר
ולמרות אווירת קבוצת התמיכה – באמת פוסט מרגש. אני חושבת על המתח הזה שעולה מבין דברייך בין ההסתכלות התיאורטית על העולם (שכוללת בין היתר בחינה ביקורתית, מעין המדבר של הממשי) לבין ההתנהלות היומיומית, הסובייקטיבית כפי שכינית אותה. נדמה לי שהאינסטינקט הרבה פעמים הוא להחזיק את המתח הזה תוך אוריינטציה ברורה לקצוות שלו כדי לשמור על אותה סטריליות- ויכולים להיות לכך הרבה מאד מודלים פסיכולוגיים שיכולים להציע הסברים לנטייה הזו. אני בעיקרון סבורה כי צריך לשמר את המתח הזה, אבל לא לכייון הניגודים, אלא בדיוק להיותם של שני העולמות האלה סרוגים אחד בתוך השני. אני חושבת על שלוש נקודות שהזכרת, שכל כך מעידות בעיני על השילוב הבלתי נמנע: הייצוג הנשי (מנקודת מבט ושליטה גברית) – יחד עם 60 שעות שבועיות, העדר ייצוג שוויני ונוחי דנקנר. זה לא אומר שצריך לכתוב על זה פוסט, אבל נדמה לי שבין אם תכתבי על כך בהמשך ובין אם לא (אני מקווה שתבחרי באופציה א' משיקולים אנוכיים), את בוודאי תמשיכי לחשוב ולהרגיש ולהיות בתוך זה: בפן האינטלקטולי-אקדמי-מפשיט-תיאורטי ובפן ביומיומי הקונקרטי. תודה, זה היה מאיר עיניים.
אממ… אני חושב שכן.
בכל מקרה, עם זה שאני מרגיש מצחיק שפושטק כמוני מחלק ציונים לקלאודיה גולדין, אם לא בררתי את מילותי מספיק בזהירות – יש בי אך הערצה לכלכנית הדגולה הזו.
ובהמשך לשיחתנו – בשבוע הבא מתחיל כנס שמוקדש לנושא, ויכול לתת מושג על מה "הנושאים החמים" בתחום:
http://www.stanford.edu/group/SITE/SITE_2010/segment_6/2010_segment_6_program.html
פוסט פוסט-מודרני. לפני 50 שנה אף אחד לא היה מדמיין איך יראה טור כלכלי עם נתונים "יבשים", מחשבות על מקומן של נשים יפות במסדרוני הבכירים, אקאדמיה מול תעשיה ובנוסף התייחסות מטה-עיתונאית לאילו נושאים מתקבלים יותר ואילו פחות בשיח הכלכלי. זו כתיבה מאוד אסוציאטיבית והפן האישי שהיא חושפת הופך את חוויית הקריאה למשהו מאוד רב-גוני, אינטלקטואלי ורגשי בו"ז.
אפשר למצוא את זה (בעברית) אצל סייד קשוע שכותב על אוכל ועל פוליטיקה ועל החיים, אצל גיל חובב שכותב על אוכל ועל סרטים ועל סטרייטים ועל הומואים, ולא רק.
לדעתי בפוסט הזה אנה מעלה (בכוונה או לא) עניון כאוב ביותר: אכנה אותו "טאבו המגניבות". מה המקור לתחושת האי נחת המתלווה לדיון בחברה מכתשים אגן? האם זו ה"מבוכה" שבהיקש אינדוקטיבי? לא נראה לי, כי מה קשור מספר הנשים שם, וכמה הן יפות? הנקודה שלי היא שהפוסט הזה הוא על התעמתות עם הדעה הרווחת שנשים לא צריכות להיות בתעשיה אגרו-כימית (אני מת על הצירוף הזה, אגרו-כימית!), שאם הן שם אז הן ממש לא אמורות להיות יפות, ושלכתוב ולדבר על תאגידים באופן רציונאלי ואינטיליגנטי (ולא בסיסמאות "אנארכיסטיות") זה ממש לא מגניב (והרי אינטלקטואלים הם מגניבים).
מה עושה אישה יפה שרוצה אגרו-כימיה ולא מתביישת לחשוב על כלכלה? מתעמתת. לא פשוט. זה מעניין, וזה עשוי להשתנות (לטובה). זה מזכיר לי מישהי שלמדה איתי בתיכון, אהבתי אותה, היא למדה במגמת אומנות, והיא אמרה לי שהיא מאריכה מאוד את הבת האחת שלמדה במגמת פיזיקה וטרחה להסתרק ולא להסתיר את יופיה הנשי. "בנות שמתעניינות במדע יכולות ללמוד ביולוגיה", היא אמרה. די מדהים, לא?
קריאה מומלצת:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=102974
אנה יקירתי,
אני אמנם לא כלכלנית אבל הבלוג הזה כתוב להפליא (גם די נעים לקרוא שמות מוכרים כמו פוקו וחומסקי, ולהיות ולו באופן חלקי, חלק מדיון בועט וחשוב). אני מרגישה שזה גם די נוגע לעולם שלי, ההתלבטויות שבין אקדמיה לתעשיה, שגם נחשבת לדי מלוכלכת מבחינה כלכלית (נפט זו מילה גסה בימינו ואני חייבת להודות שגם לדעתי ולא בכדי)
בקיצור, אוירת תמיכה או לא, כיף לקרוא :)
שלך,
מורן.