| מאת עוז |

בפוסט הקודם, והמרתק, סיכם אלי כי יש מחיר אותו יש לשלם עבור חזרה למדיניות של צמיחה, וכי אפשר להבין את ההתנהלות שלאחר המשבר כמאבק על מחיר זה, ובעיקר על מי שישלם אותו. עם זאת, ולמרות שמתייחסים למדיניות כזו, מדיניות של צמיחה, כדבר הנורמאלי – עולה השאלה "למה צמיחה?" או "האם חזרה למדיניות של צמיחה היא הדבר הנכון בשביל הכלכלה, והחברה, העולמית?" השבוע נתקלתי במספר מאמרים שסבורים כי התשובה לשאלה זו היא שלילית.

ראשית, ג'יימי גולברייט (בנו של), בנאום שנשא לפני הועדה להורדת הגרעון (Commission on Deficit Reduction), טען כי יש להפסיק לרדוף אחרי מטרות כגון הורדת התחזית המשוערת לגרעון עתידי, ולהחליט לדאוג לבעיות של הכאן-והעכשיו, קרי בעיית האקלים, האבטלה והאוכלוסייה ההולכת ומזדקנת. לדעתי, קריאה זו של גולברייט רלוונטית לסוגיית הצמיחה, היות וגם המדיניות הרודפת אחרי צמיחה מנסה למעשה "להכות" את התחזית ולהביא לכך שהמשקים יעמדו בקו מגמה מדומיין שנחזה במודלים סטטיסטיים. ישנן בעיות מהותיות יותר, של כאן ועכשיו, שכדאי לטפל בהן ואולי עדיף להניח לבעיות המשוערות (projected). אפשר לקרוא את דבריו המלאים של גולברייט כאן.

כנגד ההתייחסות שלי ניתן לטעון כי כדי לטפל בכל בעיה יש יש צורך במשאבים, וכי צמיחה היא למעשה גידול במשאבים הקיימים. לכשאלו יגדלו, ניתן יהיה להפנות אותם אל כל בעיה באשר היא, ורצוי כי סדר העדיפויות ייקבע באופן דמוקרטי. עם זאת, הצמיחה עצמה היא מחוץ למשחק הפוליטי, היות והגדלת המשאבים היא התנאי ההכרחי לכך שניתן יהיה לטפל ביותר בעיות. אי-הפוליטיזציה של הצמיחה היא בדיוק הפוליטיזציה שלה. כך, ניתן לקדם אג'נדה של צמיחה שבפועל עוזרת במיוחד לקומץ בלבד. החלוקה מחדש שלאחר הצמיחה איננה נעשית בפועל, יהיה זה בשל חוסר תפקוד של המערכת הפוליטית או בשל מאפיינים אינהרנטיים למערכת הקפיטליסטית. כך, למשל 58 אחוזים מסך הגידול בהכנסה בארה"ב מאז 1976 הלך אל אחוז אחד מהאוכלוסייה.

בכל אופן, הויכוח הזה הוא מעט ישן, ולדעתי יש ויכוח מעניין יותר. האם צמיחה, גם בהנחה כי זו בסופו של דבר מביאה לסך משאבים גדול יותר בשביל כולם, היא המטרה שלנו? פרויקט בשם degrowth מקדם אג'נדה של דה-צמיחה לפיה יש לפעול לכך שהצמיחה הכלכלית תיעצר. הסיפור אינו צמיחה, אלא קיימות. מעניין לראות שהפרויקט ניסח מספר שלבים בדרך אל דה-צמיחה: ראשית, שלב "אנטי-צמיחה" בו יש התארגנות מלמטה, ולמעשה סרבנות לקחת חלק במשחק הצמיחה, קרי התנגדות לפרוייקטי תשתית גדולים, סרבנות לבנקים וכדומה; השלב השני הוא "צמיחה-שונה", כלומר הסתפקות במועט באופן וולנטרי; השלב השלישי: "א-צמיחה", כלומר בניית "דת נגד" ל"דת הצמיחה"; ולאחר מכן שלב הדה-צמיחה, בו אנחנו מספיקים לנסות לצמוח, ומתמקדים בשימור הקיים. לאחר ארבעת השלבים, נגיע אל שלב ה"אין-צמיחה", בו יתנהל מאבק כנגד מנגנוני השוק המעודדים צמיחה, חיזוק ערכים דמוקרטיים והגנה על משאבים.

הפרויקט מעניין, אך אינו מספק מידע רב בנוגע לנושא. עם זאת, כנס שנערך השנה בברצלונה תחת הכותרת “2^nd Conference on Economic Degrowth for Ecological Sustainability and Social Equity” התניע מהלך אקטיבי יותר, על בסיס של קבוצות עבודה, והופקו כיווני מדיניות בנושא. כך, לדוגמא, הייתה התייחסות לצורך במטבעות חדשים, בעלי תוקף מקומי בלבד, שיחליפו את המערכת המוניטארית הנוכחית. בנוסף, עלתה שאלה אודות מודל הבנקאות הנוכחי והייתה התייחסות לצורך בשינוי יכולתם של הבנקים לייצר כסף. מי שמעוניין מוזמן לעבור על כרטיסיות הסיכום, שכן הן מתייחסות לנושאים רבים אחרים.

אלחנדרו נאדל, מהבלוג TripleCrisis, (שדרכו נחשפתי לנושא) סבור כי ישנה אי-התאמה בין מדיניות של אי-צמיחה ומערכת קפיטליסטית. כפי שמרקס סבר, המערכת הקפיטליסטית פועלת כך שאנו מייצרים משאבים לשם ייצור משאבים, לשם צבירה שלהם. אין לייצור המשאבים יעד, ואין זה משנה מה יעדו, כל עוד אנו צוברים את המשאבים שנוצרים לשימוש עתידי כלשהו, שקרוב לוודאי יהיה ייצרת משאבים נוספים. כך, שלמעשה הבחירה אינה בין צמיחה ואי-צמיחה בתוך מערכת קפיטליסטית, אלא בדבר המערכת הקפיטליסטית עצמה.

יש ללמוד את הנושא לעומק כדי להביע דעה מסודרת אודותיו, אך אני חושב שגם מבלי להעריך את האופציה לגופו של עניין, חשוב שקיימת אופציה נוספת לאופציית הצמיחה, שכיום היא מובנת מאליה.

תגיות: מרקס, צמיחה, קיימות, קפיטליזם, תוצר

כתובת טרקבק | RSS תגובות