| מאת אלי |

לאחר ההיעדרות ממושכת מכתיבה בבלוג, אשר נבעה ממחויבויות אישיות, לימודיות ותעסוקתיות החלטתי שהגיע הזמן לשים לזה סוף ולכתוב פוסט. בעודי מתחבט על מה לכתוב, קיבלתי מרונן, אחד מקוראי הבלוג קישור למאמר שכתב מרק בליית' ב-Foreign Affairs. את בליית' אני מכיר ומעריך מאוד כאחד ההוגים החשובים כיום בתחום הכלכלה הפוליטית הבינלאומית, כאשר התזה המרכזית שהוא מחזיק בה לאורך שנות המחקר שלו היא שרעיונות כן חשובים (Ideas Do Matter) והוא נמצא בויכוח מר ורב שנים מול חוקרים שלא מייחסים לרעיונות משקל רב בעיצוב המציאות החברתית. במובן זה ניתן לומר שהוא ממשיך את קיינס שאמר פעם שכל פוליטיקאי הוא עבד לרעיונותיו של כלכלן שכוח אל.

בליית' כתב יחד עם ניל שנאי מאמר על הרעיונות שעומדים אל מול מקבלי ההחלטות בפסגה האחרונה של ה-G-20, ארגון המדינות המתועשות. להלן חלקים נבחרים של המאמר עם הערות קצרות שלי:

בליית' ושנאי כותבים על רקע ההחלטות של מנהיגי המדינות המתועשות לפעול לצמצום הגירעונות הממשלתיים ולפעול ל"מדיניות ריסון תקציבי תומכת צמיחה". הכותבים מתפלאים על הזיכרון הקצר של אותם מנהיגים שרק לפני שנתיים  קידמו במרץ תוכניות חילוץ רחבות היקף שנועדו להציל מקריסה את המגזר הפיננסי. איך זה אם כך ששימוש בכספי משלמי המסים על מנת להציל בנקים ומוסדות פיננסיים שלקחו סיכונים מיותרים הוא ראוי, בעוד שימוש בגירעון ממשלתי על מנת לעודד את פעילות הכלכלה הריאלית ולגרום לתעסוקה וצמיחה הוא פסול מיסודו? הכותבים מציינים שהמחיר, בדמותם של חובות ממשלתיים גדולים, של המדיניות הקיינסיאנית המרחיבה היה ידוע מראש. רוגוף וריינהארט במחקרם על הצמיחה מראים שמשברים בנקאיים מלווים כמעט תמיד בגרעונות ממשלתיים גדולים, כאשר החוב בעצם עובר מהסקטור הפרטי לסקטור הציבורי. מה שכן צריך להפתיע היא עמדתן של אותן החברות שניצלו על-ידי הממשלות ושל כלכלנים שמרניים שונים, כמו ג'ף סקס וגרג מנקיו. לפי אותם פרשנים שרק לפני שנתיים קראו למעורבות של הממשלה על מנת למנוע קריסה של גופים פיננסיים גדולים, מי שאשם עכשיו בהיעדר צמיחה מספקת של המשקים המתועשים ובאבטלה גבוהה שמסרבת לרדת הן אותן הממשלות שמתעקשות להישאר עם גירעונות גדולים ולא מוכנות לקצץ במערכות התמריצים הפיסקליות שהועברו אך סתיו דאתשקד. אלא שהכותבים מעלים מספר סיבות למה כל אותם הפרשנים שקוראים עכשיו לריסונים תקציביים ולתכניות קיצוץ אכזריות טועים ומטעים את הציבור באותן המדינות.

First, in order to say that the global stimulus policy has failed, it is necessary to consider the counterfactual of no fiscal stimulus at all.

במדינות מזרח אירופה (לטביה, רומניה, אסטוניה) קיבלו את ההמלצות של נערי שיקגו (כמו יוג'ין פמה, שמבחינתו מעולם לא היה משבר), ובמקום לנקוט במדיניות אנטי-מחזורית,  הובילו קיצוצים תקציביים ורפורמות משקיות  א-לה נתניהו 2003. התוצאה: נפילות חדות בתמ"ג, אבטלה של עשרים אחוזים ויותר וקריסה בנתוני גביית המסים (והרי אחד הטיעונים עכשיו לצמצום הגרעונות הוא שהדבר יוביל לעלייה בגביית המסים כתוצאה מצמיחה מואצת של הסקטור הפרטי). אין דרך לענות על השאלה איפה הייתה נמצאת כלכלת ארה"ב לולא תוכנית התמריצים של אובמה בסך 700 מיליארד דולר, אך מספר כלכלנים מאוד רציניים מעריכים שהעולם היה נקלע לשפל גרוע יותר מזה של שנות ה-30, לו ארה"ב הייתה מחליטה לשמור על תקציב מאוזן ב-2009-2010..

Second, financial markets are social phenomena, which means that economic performance is as much determined by market participants’ beliefs as it is by fundamental indicators or textbook policy. In the parlance of technical traders, prices can move on “momentum,” whereby disequilibrating price movements compound one other, further driving market prices away from their true worth — a dynamic that is visible in sovereign debt markets today.

הכותבים טוענים במידה רבה של צדק שפעילות השווקים היא פעילות  חברתית עם מאפיינים רבים של נבואה שמגשימה את עצמה. כך, הדרישה של השווקים לצמצום היום עלולה להוביל למיתון נוסף, מה שיוביל שוב למחנק אשראי ויגרור סיבוב נוסף של התערבות ממשלתית, הפעם מנקודה יותר ממונפת. על מנת להציץ אל העתיד בסצנריו זה, הכותבים ממליצים להסתכל על יפן כדוגמא למדינה שלא מצליחה לייצר מדיניות עקיבה ונמצאת במחזוריות חסרת צמיחה של צמצום והרחבה.

There is no silver bullet to avoid the macroeconomic fallout associated with financial crises. The question, then, is where (and by whom) this pain will be felt. So far, it appears that although the financial sector was largely responsible for creating the $2 trillion in losses since the crisis began, it is determined to avoid paying for it. Instead, the taxpayers that paid to bail these firms out are now being doubly taxed as government services are cut in the name of “growth-friendly fiscal consolidation,” in the words of the G-20. What lies ahead, then, is a harmful populism that allies U.S. Tea Party activists with Greek public-sector unions.

כאן החוקרים מגיעים לנקודה שהיא הכי חשובה לטעמי. אין דרך להימנע מלשלם מחיר על היציאה מהמשבר למדיניות של צמיחה מחודשת. נשאלת השאלה מי ישלם את המחיר. נדמה שהמגזר הפיננסי עושה ככל יכולתו להימנע מלשלם אגורה שחוקה עבור התפקיד הראשי שהוא שיחק בנפילה של 2008. ואכן, אין סיבה שינהג אחרת, הרי מדובר בשחקן רציונלי (אם נתייחס לרגע אל כל המגזר הפיננסי כמקשה אחת), ולא בסוכן מוסרי, אבל כאן נכנס בדיוק תפקידן של הממשלות, שאמורות להיות גוף סוברני שמייצג אינטרסים שונים (בפרשנות פחות רדיקלית) או של ממשלות כמייצגות אינטרסים של בעלי הון מסקטורים שונים (למשל, הסקטור היצרני). אלא ששדה הפעולה של הממשלות הוא לא בלתי מוגבל. הוא מוגבל בידי הרעיונות הכלכליים שנמצאים באותו הזמן בשיח הציבורי. לכן, הויכוח על המשמעויות של המשבר ועל הצעדים הנדרשים עכשיו הוא כה חשוב.

"Keynes was indeed right, but with a twist. It is not the ideas of dead economists we have to worry about, but rather the dead ideas of very much alive ones."

תודה לרונן על ההפניה למאמר.

תגיות: כלכלה פוליטית, מדיניות כלכלית, משבר, פיננסים, קיינס, רעיונות, תקציב

כתובת טרקבק | RSS תגובות