| מאת אלי |

לכבוד סוף הקיץ ותחילתה של השנה החדשה אנחנו שוקלים את מקומה של פינת אבטלת סופשבוע בבלוג, אבל לפני שיגיעו הממצאים של הועדת חקירה בנושא וכפיצוי על ההיעדרות בשבוע שעבר, הרי לפניכם הפוסט התורן של אבטלת סופשבוע:

• מאמר מעולה מתוך הניו-יורקר על האחים קוך, זוג אחים אנשי עסקים, אשר פועל באמצעים כשרים ולא כשרים על מנת לקדם אג'נדה שמרנית/רפובליקנית/קפיטליסטית קיצונית ועושים את זה בעיקר מאחורי הקלעים. בעבר הפניתי לפוסט של רוסיו בעניין שכתב עליהם כדוגמא למושג ההגמוניה של גרמשי. הפעם מדובר במאמר-תחקיר שכתוב נפלא ומעניין. לא נותר אלא להצטער שאין אצלנו בארץ הקודש (יותר) עיתונות מהסוג הזה.
• "המהפכה השקטה" – זהו שמה של הכתבה שפרסם סיימון ג'ונסון במגזין האטלנטיק במאי 2009, אבל אני נתקלתי בה רק לפני זמן מה. מבין מתפכחי המשבר, סיימון ג'ונסון הוא אולי החריף והבוטה מבין הכלכלנים שבמיינסטרים הטוען כי התחזקותה של וול סטריט הייתה סיבה מרכזית למשבר של 2008-?. הכתבה הזו היא מעין סיכום של הטענות שהוא שוטח בספר שהוא כתב יחד עם ג'יימס קוואק – 13 בנקאים, אשר אני קורא בימים אלה וממליץ בחום לכל מי שמתעניין בנושא.
• דייויד רוסיו ממשיך ללוות ולסקר את הדיון המתרחש בבלוגוספרה אודות הקשר (סיבתיות) בין האי-שוויון ההולך וגדל בארה"ב לבין המשבר הפיננסי. אני חייב להודות שבניגוד לציפיותי, הדיון הזה רק הולך וצובר תאוצה ויותר ויותר כלכלנים שלא ראו באי-שוויון כנושא חשוב במושגים מקרו-כלכליים מתחילים להגיב בנושא. למי שמתעניין מומלץ להמשיך בהפניות מהעמוד של רוסיו (רג'ורם רג'ן, רוברט רייך, קרוגמן). בעיני, הדיון הוא מרתק, כי הוא מאפשר שיח בין כלכלנים מאסכולות שונות כמו רוסיו המרקסיסט וקרוגמן הניאו-קיינסיאני והוא חשוב כי הוא מעלה לקדמת הבמה את סוגיות חלוקת ההכנסות, סוגיות שנדחקו לקרן הפינה של הדיסציפלינה הכלכלית ולכן לא נותר אלא לקוות שהדיון הזה יימשך ביתר שאת.
• וושינגטון פוסט פתח בלוג חדש תחת הכותרת בלוג כלכלה פוליטית. עד כה ההתעסקות היא בסוגיות פנים-אמריקאיות נטו, אבל נמשיך לעקוב ולקוות לפוסטים מעניינים בנושא.
• מאמר ארוך ומעניין על התקפות המדעית של מדעי החברה, אשר מתייחס בסקפטיות ליומרות הריגורוזיות של חלק מהחוקרות. למשל מתוך המאמר:

At the moment, it is certain that we do not have anything remotely approaching a scientific understanding of human society. And the methods of experimental social science are not close to providing one within the foreseeable future.

• לסיום, שני קליפים נפלאים מאותו בית יוצר: WORDS, MOMENTS (הגרסא הויראלית לשיטת האסוציאציות החופשיות).

שבת שלום לכולם.

| מאת עוז |

בשבוע האחרון התפתח דיון מרתק בין שני קוראים כאן בבלוג על אודות קואופרטיבים. את הדיון עצמו תוכלו לקרוא בשרשור התגובות של הפוסט הזה. מומלץ ביותר.

ובאותו נושא, אתר העוקץ פרסם התייחסות למאמר שעוסק בקואופרטיבים מתאילנד וארגנטינה, ובמחאתם על תנאי העבודה בענף הטקסטיל.

ב-4 ביוני הקואופרטיב "לה אלאמדה" (La Alameda) מארגנטינה והקואופרטיב "דיגניטי ריטרנס" (Dignity Returns) מתאילנד פתחו במכירת אלפי חולצות טי במספר עיצובים תחת המותג "No Chains". בסופו של דבר, הם מתכננים לייצר פריטי לבוש נוספים בשיתוף עם קואופרטיבים נוספים. "זו זעקה למען עבודה הגונה ואמצעי להוכיח שבגדים באיכות גבוהה יכולים להיות מיוצרים בלי לשעבד עובדים", אמר אחד ממקדמי היוזמה, גוסטאבו וֶרָה מלה אלאמדה, ל-IPS.

שווה קריאה.

| מאת עוז |

הדיווחים בתקשורת הכלכלית אודות התפתחות בשוק הנדל"ן סותרים. דה-מרקר מדווח על "התקררות" וירידה של 12% בהיקף העסקאות, בעוד שגלובס מדווח על "עודפי-ביקוש". כך או כך, בעל הדירה הודיע בחגיגיות על גידול בשכר הדירה, והחל מעוד חודשיים אנו נשלם יותר על אותה הדירה. לצערי, אינני מהנפגעים היחידים. גם שאר מכריי הירושלמים קיבלו בשורה דומה מבעלי דירותיהם, מי יותר ומי פחות. ונשאלת השאלה, מדוע?

אם נניח בצד את חוסר ההיגיון שבלהמשיך לגור בירושלים, נוכל לדון בחוסר הגיון אחר – ביקוש והיצע לדיור. מצד אחד, המחירים עולים, ולכן, לפי המודל הפשטני, הביקוש לדירות גדל, או שמא היצע הדירות הצטמצם. אם ניקח את מכריי, שכולם נותרים בדירותיהם, אז אפשר להניח שהיצע הדירות נותר על כנו (לפחות במערב העיר). אם כך, הביקוש לדירות גדל, לא כן? זוהי סוגיה סבוכה, שכן כיצד נבדוק את הביקוש לדירות? יש שאומרים כי על כל דירה שמתפרסמת יש יותר פונים מאשר לפני שנתיים או שלוש, אך זוהי ספקולציה.

בסופו של יום, בעל הדירה שלי אינו יודע מה מצב הביקוש לדירות. הוא יודע כי אם אסרב להעלאת המחיר, יהיו אחרים שישלמו את המחיר שהוא מבקש. הוא יודע שהעיתונות מלאה בדיווחים על "התחממות", "זינוק" ו"בועה" של מחירים. הוא יודע כי, למעשה, גם בשנה שעברה, אם היה דורש את המחיר החדש והגבוה שהוא דורש כעת – הוא היה מקבל אותו. אותם אנשים שחיפשו דירות בירושלים לפני שנה, לפחות באזורים מסוימים, היו מוכנים, כבר בשנה שעברה, לשלם את המחירים הגבוהים החדשים. אנשים רוצים לגור במקום מסוים והם ישלמו לפי הדרישה.

הקשר בין השוכר למשכיר הוא אינו של שני צדדים המבצעים עסקה, אלא דומה יותר לקשר בין מעסיק ומועסק. אחד קובע את גובה התשלום, והשני מיישר איתו קו, שכן יחסי הכוחות שלהם, מידת האינטרס של כל צד בתוך העסקה, אינו זהה. התוצאה? אותם אנשים, הנמצאים באותן הדירות בדיוק, משלמים יותר, והסיבה – שנגמר החוזה. אפשר להוסיף לזה גם כתבה או שתיים בדה-מרקר או בגלובס.

| מאת איריס | * פוסט אורח*

המצב באירופה בכי רע. האירופאים חוששים לחסכונות ולמקום העבודה שלהם, הממשלות אינן יכולות להלוות אשראי בקלות, בנקים כשלים במבחני עמידות והמטבע האחיד מאבד מערכו.

מאז הקמתו טוענים כלכלנים רבים כי גוש היורו בצורתו הנוכחית , כלומר איחוד מוניטארי ללא תיאום פוליטי ופיסקאלי, יתפקד היטב כל עוד הכלכלה העולמית איננה סובלת ממשברים או קשיים. ברגעי משבר, כפי שראינו בחודשים האחרונים, העסק מתחיל לקרטע. החברות החלשות בגוש היורו הסתמכו על החברות החזקות יותר, ולכן לא צפו את הסכנות בהן נתקלו. כתוצאה מכך הן איבדו את היכולת להתחרות אל מול כלכלות דינמיות יותר כמו ארה"ב ומדינות שונות באסיה.

אך האם יש עדיין צעדים כלשהם שיוכלו להביא לשיפור המצב הכלכלי באירופה? התשובה היא כן, בתנאי שמנהיגיו יבינו את חשיבות הרגע כפי שעשו לפני 20 שנה.

במשך 18 החודשים האחרונים, מנהיגי אירופה הציגו לעולם בעיקר הכחשות, התרברבות והרבה סיסמאות, שעיקרן האשמות כלפי השווקים הפיננסיים. על אף סכומי הכסף העצומים שתקבלנה המדינות במשבר (750 מיליארד יורו!), ותוכניות הצנע שהושקו, לא נראה שמישהו עדיין לוקח את אירופה ברצינות. המשבר האחרון איפשר לכלכלנים ואנשי עסקים באסיה ובארה"ב, ובטח בישראל, לבטל את אירופה – זמנה עבר, אמרו כולם. האוכלוסייה מזדקנת, והאזרחים לא מסוגלים להתגבר על הבעיות הפנימיות.

אף על פי כן, חשוב לזכור כי אירופה חולה לא עוזרת לאף אחד. גם היום, האיחוד האירופי הוא הכלכלה הגדולה בעולם. אם האיחוד היה בריא פיסקלית, המשבר הגלובלי הנוכחי היה כנראה מסתיים מוקדם יותר. מבחינה פוליטית, הצלחתו של "הרעיון הגדול" של אירופה היא אינטרס אירופאי כמו גם גלובלי – ייטב למדינות הלאום האירופאיות בעלות ההיסטוריה רווית הדם, ולשאר העולם, אם ישכילו למשול במשותף, מאשר לצאת למלחמה. מהבחינה החברתית, רצוי לכל הדמוקרטיות לשים לב לבעיות באירופה, שנובעות מכך שהשירותים החברתיים שהמדינה מעניקה לאזרחיה, אחד המאפיינים הכי חשובים של אירופה כסוציאל דמוקרטית, תופסים חלק כל כך גדול מתקציב המדינה עד שהם חונקים את הכלכלות שמשלמות עבורן.

האופי הגלובלי של המשבר הנוכחי גורם למדינות רבות לבחון את תהליך השתלבותם בתהליך הגלובליזציה. שטיגליץ טוען בספריו שלמדינות יש אפשרות בחירה לגבי מידת נכונותן לשעבד את עצמן לשוק הגלובלי. אירופה, למשל, מגינה על מדיניותה בתחום החקלאות כבר שנים רבות, לא רק כדי לשמור על האינטרסים של בעלי עניין, אלא גם כדי לשמר מסורות כפריות. המערכת הפוליטית המקומית, ולא הבירוקרטים שיושבים ב-IMF בוושינגטון, היא זו שעליה להחליט כיצד להטמיע את תהליך הגלובליזציה במשק המקומי – הרי קווי מדיניות שונים משפיעים על קבוצות אוכלוסייה באופן שונה. זוהי בדיוק הסיבה שהמקרה באירופה, על מגוונה התרבותי והכלכלי, כל כך מעניין.

אפשר לתהות – האם אירופה תוכל לגלות מחדש את הנמרצות והעוצמה שלה – ואם כן, כיצד. האקונומיסט, כעיתון היושב בלונדון, טוען שאירופה צריכה להתעודד מהמשבר, מפני שהוא מעניק אפשרות להתחדשות. לאחר משבר הנפט שתקף את העולם בסוף שנות ה-80', הוביל ז'אק דלור (Jacques Delors), שעמר בראשות הנציבות האירופית בין 1985-1994, את אירופה לשוק האחיד ב-1992 ולאחת מהתקופות הדינמיות ביותר בהיסטוריה שלה. מדלור ניתן ללמוד הרבה, במיוחד כיצד לצאת ממשבר, ולהוביל לאינטגרציה גדולה יותר באירופה.

על ידי עידוד הצמיחה, האיחוד האירופי יוכל להקל על הבעיות הפוליטיות הרבות שהוא נתקל בהן, ולעזור לאזרחיו.

האיחוד,עוד לא מיצה את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בו – הוא 30% פחות יצרני מארה"ב בשירותים. מכיוון שחברות שירותים עובדות בתוך כל מדינה, הן חדשניות פחות ולא מנצלות את היתרון היחסי של האיחוד. תחום כזה לדוגמא, הוא הבריאות – מגזר שלם שלא נתקל בתחרות. כך גם היה בשוק התקשורת, שהיה מוגן עד 1992. מערכת ההגנה על פטנטים באירופה היא מורכבת מאוד, מסובכת, ולכן מוצרים לא יכולים לחצות גבולות בקלות. אול הן רק מספר דוגמאות המבהירות כי למדינות אירופה יש עוד מגוון אפשרויות לשימוש במוסדות האיחוד לתועלתן הכלכלית , אם רק יפתחו אותם באופן יעיל.

גרמניה – יורוסקפטית?

הויכוח המתנהל כיום הוא כיצד יש להציל את אירופה והמטבע האחיד מתהליך התפוררות. שני הכוחות הגדולים ביותר באירופה, צרפת וגרמניה, מסכימים כי צריך לאחד כוחות בתוך גוש היורו, והשאלה היא את מה מאחדים.

גרמניה טוענת כי היורו יינצל על ידי חוקים נוקשים יותר על הלוואות ועל ההוצאה הציבורית המגובים על ידי סנקציות על ממשלות שתעזנה להפר אותם. איומים כאלו יכללו,בין השאר, הקפאת הזרמת כספי האיחוד לאיזורים עניים, והפסקת מענקים לפרויקטים כלל אירופאים גדולים. גרמניה אף מציעה השעיה של מדינות בהצבעה על דירקטיבות בנציבות האירופית.

צרפת, לעומת זאת, מציעה ארגון חדש, "ממשלה כלכלית אירופאית", שחבריה יהיו מתוך מדינות היורו. כלומר צרפת מציעה מערכת של פוליטיקאים שיעסקו בעיצוב מדיניות מוניטארית ומערכת חלוקת משאבים ממדינות עשירות לעניות, על ידי תנאי הלוואה טובים יותר למדינות באמצעות איגרות חוב אירופאיות משותפות או העברות פיסקליות.

דבר אחד ברור, אירופה נואשת לרעיונות חדשניים ומנהיגות יצירתית. מוקדם מדי למחוק מהמפה את הרעיון של גוש היורו – 27 מדינות הבנויות סביב שוק אחד, מדינות חלשות וחזקות, בעלות משאבים, רוויות מלחמות, השותפות לאזור עם גבולות חופשיים למסחר של רעיונות, טובין, הון ועבודה – הרבה מעבר לכל אזור אחר.

איריס מרגוליס עובדת כעורכת ב-TheMarker.

| מאת עוז |

בסוף השבוע האחרון, כפי שקורה בדרך כלל, נכנסתי לוויכוח סמי-אידיאולוגי בחיק משפחתי. בימים כתיקונם הזירה הינה ארוחת ערב שישי, אך הפעם, לשם שינוי ורענון, ארוחת שבת בבוקר סיפקה את הרקע. בזמן האחרון אני מרגיש שאני שותק יותר ומקשיב יותר. בכל מקרה, אני בוודאי שותק יותר. שמעתי דברים מעניינים.

הוויכוח נסב סביב התופעה (?) של "נטישת" העובדים את עמדתם ברגע שנגמר יום העבודה. באופן יותר ספציפי, דיברנו על כך שבשירות הציבורי העטים מונחות על השולחן בשעה 17:00 בדיוק, העובדים הולכים הביתה היות ולא משלמים להם שעות נוספות, ועל כך שאין להם כל כוונה להישאר על חשבונם כדי לעשות את העבודה שיש לעשות. התיאור הנ"ל הוא מוגזם בכוונה כדי לתאר את הנקודה שעליה התווכחנו, וראוי לציין כי ישנם עובדי שירות ציבורי רבים שנשארים הרבה מעבר לשעות העבודה הסטנדרטיות, אף ללא תשלום נוסף, כדי לעמוד באחריות שמוטלת עליהם. ראוי לציין זאת, ראשית כיוון שזה נכון, ושנית כיוון שעל כך בדיוק היה הוויכוח.

העמדה שהושמעה הייתה כי "הדור שלנו" מתעסק רק בכסף, וכי אין קשר בין עניין התשלום ובין השלמת העבודה שהוטלה על העובד; מן הרגע שהעובד לוקח על עצמו אחריות, ותהייה זו אחריות על תיק בפרקליטות, על טיפול במשפחה עם ילד עם צרכים מיוחדים, על חינוך כיתה בתיכון או כל תפקיד אחר, ציבורי או פרטי, על העובד להשלים את עבודתו על כל המשתמע מכך. במידה ויש להמשיך לעבוד בלילות מן הבית, על העובד להשלים את העבודה שכן אנשים אחרים תלויים בהשלמתה והוא אחראי לה. המשפט המעניין בתוך כל הטענות שהושמעו היה כי "אי אפשר להשיג תוצאות בפועל כשהעבודה נעשית רק למען התחשבנות כספית".

אני חושב שהמשפט הזה מעניין מאוד, ובהמשך אתייחס אליו, אך קודם לכן אתייחס לעמדה בכללותה. באופן אישי נתקלתי רבות בעובדי ציבור שאינם מעוניינים יתר על המידה להשלים את עבודתם, במידה והדבר דורש מינימום מאמץ מעבר לדרישות הספציפיות שהונחתו עליהם. בנוסף, באופן אישי, אני מזהה את החשיבות במוטיבציה אישית של העובד להיות האחראי על השלמת המשימות שהוטלו עליו, ואני גם חושב שזה ראוי ונכון שעובד יישאר לעבוד מעבר לשעות העבודה שסוכמו במידה והעבודה הספציפית דורשת את תשומת ליבו הנוספת. עם זאת, אני חושב שההשקעה הזו של העובד מקובלת כאשר החריגה היא כשמה כן היא – חריגה. המצב בשירות הציבורי, ואני יכול להעיד מהכרה אישית של תחום החינוך, העבודה הסוציאלית וחלקית אף המשפט, הוא כי החריגה, קרי הפניית עומס עבודה אל עובדים אשר מלכתחילה מועסקים בכמות שעות שאינה מאפשרת התמודדות עם עומס זה, היא הנורמה. זוהי השיטה, למעשה. יש ניצול מסוים של העובדים, בעיקר בעבודות בהן העובד רואה בעשייה כשליחות. מעין הכרה בכך שהעבודה תיעשה גם אם לא ישלמו לעובד על מכלול שעות העבודה שהקדיש לעשיית העבודה.

יש כאן מתח בין הכרה בכך שראוי והעובד ייקח אחריות על המשימות המוטלות עליו ויקדיש את העבודה הנוספת במידה וזו נדרשת, באופן חריג, ובין כך שהקדשת הזמן הנוסף היא זו שמאפשרת למערכת להמשיך ולהפנות אל אותו עובד עומס עבודה שיכריח אותו להמשיך ולחרוג. "נטישת" העמדות ב17:00 בדיוק, גם אם זו אינה מתרחשת בפועל, היא נקיטת עמדה כנגד שיטה, וככזו היא ראויה גם כן. כמובן שמדובר בעניין של מציאת איזון, אך אני חושב שהוויכוח/דיון חושף שתי טרנדים מעניינים. הראשון, שהזכרתי כרגע, הוא העמסת עבודה שמצריכה יותר שעות עבודה ממה שסוכם כשיטת עבודה של המגזר הציבורי, והשנייה, שאתייחס אליה כעת, היא עניין ההתחשבנות הכספית כמטרה של העבודה.

הטרנד השני הוא לא בדיוק טרנד. ניתן להגיד שהוא חלק מהשיטה הכלכלית כולה, קרי התייחסות להשגת כסף, אמצעי, כמטרה בפני עצמה. במבט ראשון נדמה כי מדובר בפטישיזם של הכסף. אפשר לדבר רבות על נקודה זו, אך מה שחשוב לי להדגיש בהקשר של הפוסט הנוכחי קשור למשפט המופיע מעלה – "אי אפשר להשיג תוצאות בפועל כשהעבודה נעשית רק למען התחשבנות כספית". כפי שאסביר מיד, הדבר דווקא אינו קשור לכסף, אלא לחליפין עצמו. העובד, שמעוניין בכסף, אינו מעוניין בהשלמת המטלות שלו כמטרה בפני עצמה. זהו הרציונאל שעומד מאחורי ההאשמה שהוטחה "בדור שלי" במהלך הויכוח. קודם כל, אני חושב שהדברים אינם נפרדים וכי יהיה זה מלאכותי לבצע חיתוך אנליטי בין השגת כסף כמטרה ובין השלמת המטלות של העובד, אך יש כאן משהו מעניין בכל זאת.

המשפט הזה מוביל אותי לחשוב חזרה על מצב שבו האדם מייצר לעצמו, במעין משק משפחתי אוטרקי. הוא מגדל ירקות לבדו, רועה צאן ובקר ומכלכל את ביתו ללא חליפין, או במקרים חריגים חליפין מועט ביותר. האמצעי והמטרה שלו אחד הם – לספק את צרכיו. הוא מגדל X כדי לצרוך את X. הקריטריון לפיו הוא שופט את האיכות של X שגידל הינה שביעות רצונו מX. הוא רוצה לגדל X שיהיה טוב בעיניו. עם זאת, כשחליפין מעורב, והמטרה של האדם היא לגדל X רק כדי להחליף את X בדבר אחר, הקריטריון החדש לפיו המגדל שופט את האיכות של X הינה רמת-X-מספקת-לחליפין. אין זה משנה אם הX הוא טוב בעיניו, מספיק יהיה כי X יעבור את שלב ההחלפה.

כך, אנחנו מוצאים מוצרים רבים בשוק שאינם שווים את ערך הכסף שלהם, אך בתור לקוחות איננו יודעים זאת. פער המידע בין הסוחר ללקוח מאפשר לראשון למכור מוצרים שכל איכותם היא בכך שהם מסוגלים לעבור את שלב ההחלפה. לאחר פרק זמן המוצר יתפרק/יתבלה/לא ימלא את הפונקציה שלשמה נרכש; אך אין זה משנה שכן המוצר מילא את הפונקציה שלשמה יוצר – הוא עבר את שלב ההחלפה.

כמובן שאיכות של מוצר, וכך גם עמידה במטלות בעבודה, היא ערך עבור אנשים רבים גם היום. מעניין לחשוב על המקום שההחלפה תופסת בהכתבת הקריטריונים לייצור (וכך גם לייחס שהיא מייצרת במקומות העבודה). מעניין גם לשים לב שאין הדבר קשור לכסף ישירות, אלא דווקא לחליפין, כך שגם בכלכלת-חליפין (barter) אפשר לחשוב על דפוסים שכאלה.

בכל אופן, אלו הדברים שוויכוח סמי-אידיאולוגי לקח אותי אליהן. ואתכן?

| מאת אנה |

• אתר חדש בשם Society Pages עם שפע של תכנים מעניינים. למשל:
  • יופי של פוסט על שוקי ההון כסימולקרה.
  • היבט נוסף של הצרכנות המודרנית-  why not gender neutral clothes
• מאמר קצר של ג'וזף סטיגליץ ב- Project Syndicate על ההתמודדות של אוסטרליה עם המשבר הכלכלי העולמי ועל ההתייחסות שלהם למיסוי על כריית משאבים טבעיים.
• מחירי החיטה נוסקים וישנו וחשש להתפתחות של משבר מזון; זאת כתוצאה מבצורת קיצונית ברוסיה והחלטת המשטר במדינה על איסור יצוא (רוסיה היא יצואנית החיטה הרביעית בגודלה בעולם, ההחלטה התקבלה אתמול). ככל הנראה אין סיבה ריאלית להתפתחות של משבר מזון, ולכן יהיה מעניין במיוחד לעקוב אחרי ההתפתחויות ולראות מה השווקים המשוכללים מסוגלים לעולל במסווה של ביקוש והיצע. בתור התחלה, קישור למאמר קצר ב- Financial Times.
• לרגל צאתו לאור של הגיליון השני של כתב העת "מפתח", כדאי לקרוא את הערך "רגולציה" של רמי קפלן, מהגליון הראשון.
• כותבי הבלוג מתעדים ליצור קבוצת מעריצים לאנימציות מבית RSA. הפעם, אנימציה שמנפישה הרצאה של סלבוי ז'יז'ק על קפיטליזם ותרומות. [אני לא יודעת אם אי פעם היה לכם צורך להשתתף בשיחת סלון על ז'יז'ק. במידה וכן, הרצאה זו מאד מומלצת גם כמקור קצר ובלתי מזיק ל name dropping עתידי. :) ]
• כנראה שמדובר בחום הכבד שנפל על מדינתנו והשפעתו על פעילות הנוירונים במוח, כי הרי לכם המלצה נוספת על אנימציה: אנימציה חדשה מבית The Story of Stuff על תעשיית הקוסמטיקה ותכשירי היופי.

| מאת גיל |

גם השבוע, כמו תמיד,  קצת מאמרים מעניינים לסוף השבוע למען לא ישעמם:

• קישור לספרו של ג'ון ויקס – ביקורת הכלכלה הניאו-קלאסית (דרך Thoughts on Economics)
• המרכז למחשבה כלכלית חדשה (כן, זה שג'ורג' סורוס הקים) מעניק מלגות למחקרים בכלכלה. (אומנם הדד ליין הוא ה31 ליולי, אבל אולי אם ממש תזדרזו…)
• הניו-יורק טיימס מספר על ההבדלים בין צפון לדרום אירופה בתהליך ההתאוששות (?) מהמשבר.
• בריאן קפלן כותב קצת על הקשר בין השכלת נשים לפריון וילודה.
• וקצת פוליטיקה לסופ"ש – דניאל רובינשטיין מציג ניתוח מאוד מעניין של הלאומיות הפלסטינית ומה שעובר עליה.

סוף שבוע נעים

| מאת אנה |

ייסדנו את הבלוג בסוף דצמבר. במקביל, התחלתי לעבוד במכתשים אגן – אחת החברות הגדולות במשק.

התואר השני בכלכלה היה מאד מאכזב (ולכן כבר אינני תלמידת תואר שני) ובשעת ייסוד הבלוג, היה נדמה שהיקף המירמור והתסכול מלימודי הכלכלה יספיק כדי לכלכל קריאה וכתיבה לאורך זמן רב. המחשבה הראשונית מאחורי הבלוג, הייתה שיהיה נחמד אם יהיה תמריץ נוסף לקרוא יותר חומרים מעניינים, להיחשף לשיח שונה, ולכתוב יותר. ככל שהבלוג צבר תאוצה, הבנו שיש פוטנציאל אמיתי להעברת הבשורה הלאה וליצירת דיון משמעותי. נכון להיום, הצטברו קרוב ל-8000 כניסות מבקרים, ומתקבל רושם שלבלוג יש ממשות משלו.

אולם, מנקודת המבט האישית שלי, ברגע שהתרחקתי מהאקדמיה, והגעתי למכתשים אגן, פתאום כל העיסוק הזה נהייה הרבה יותר מורכב. מכתשים אגן מייצרת חומרים להגנת הצומח, או בלשון העם, חומרי הדברה. יש לחברה מכירות שנתיות בגובה 2.2 מיליארד דולר, 50 חברות בת  ו-4000 עובדים. לפני כחודש, מכתשים אגן הודיעה על חתימה על מסמך כוונות, לרכישת חברת אלבאו האמריקאית (חברה עם 3000 עובדים), תמורת תשלום של יותר ממיליארד דולר.  48.8% ממניות מכתשים אגן נמצאות בבעלות כור, חברה ש-100% ממניותיה שייכות לחברת האחזקה IDB – חברה שמהווה את קודקוד פירמידת השליטה של נוחי דנקנר.

למה אוסף הפרטים הזה רלוונטי כרגע?

ראשית, בלי ששמתי לב, אלה נהיו החיים שלי. יש שבועות שבהם אני נכנסת למשרד ברבע לשמונה, ויוצאת בתשע כל יום. יש שבועות בהם אני עובדת בשבת. ובעיקר מה שמדהים אותי, זה שכשאני מדברת על מכתשים אגן, אני משתמשת בגוף ראשון רבים  – "אנחנו" מפרסמים דוחות כספיים, תובעים "אותנו" בנושאים של איכות סביבה, ומעלות שוקלת להוריד את דירוג האשראי "שלנו".  [שימו לב: אבא שלי לא ייסד את החברה הזו.]

כמו כן, בשבועות בהם אני עובדת 60 שעות, אין לי המון זמן פנוי כדי לקרוא חומרים מענייניים ולכתוב עליהם דברים אינטליגנטיים. לפעמים, אני אפילו לא מצליחה לאסוף את עצמי כדי לכתוב תגובה לפוסט שפרסמתי, למרות שבהחלט יש לי מה להגיד.

מעבר לזה, למרות שמכתשים אגן היא חברה יצרנית עם מפעלים ועובדים, שמייצאת כ-5 מיליארד ש"ח מדי שנה וגורמת להעסקה בלתי ישירה של אלפי עובדים בארץ, אני בדרך כלל לא ארגיש בנח להזכיר כל דבר שקשור אליה כאן. למרות שרובנו נסכים שדווקא סוג התוצר של מכתשים אגן הוא תוצר לגיטימי במונחי חישוב תמ"ג (בניגוד לתאונות דרכים למשל); למרות שזו חברה יצרנית שמשלבת את ההון והעבודה שמרקס דיבר עליהם פעם, ולא סתם משחקת עם נגזרים פיננסיים; למרות ששכר בכירים זה השכר של רוב האנשים שחולקים אתי את המסדרון, אני בדרך כלל ארגיש שאין לזה מקום כאן.

למה אין לזה מקום? כי זה לא מספיק תיאורטי. כי זה לא מספיק מקרו. כי זה לא מספיק אקדמי. וכי יש איזה תחושה כללית שעסקים וכסף זה קצת מלוכלך, בזוי, או פשוט לא ראוי לדיון אינטלקטואלי. למשל, תכנים של ה Harvard Business Review, הם תכנים של מנהל עסקים שאין להם מקום לצד פוקו או חומסקי – הם פחות מעניינים, פחות מעמיקים ופחות ראויים לדיון, אלא אם כן מדובר בדיון ביקורתי.

אין ספק שקיים שפע של ביקורת חדה ומרתקת על תאגידים והתנהלותם בעולם – ניתוחים סטרוקטוראליים, ביקורות ספציפיות; אך עם זאת, בדרך כלל חייבים לעשות אותה באופן חיצוני ואובייקטיבי לכאורה. כאשר אנחנו מתעצבנים על ניכוס בלתי הוגן של רווחים מקידוחי נפט ומסבירים מדוע אין בכך צדק, זה אקטואלי ולגיטימי לגמרי. כאשר יש לך חוויה סובייקטיבית בתאגיד שאתה עובד בו, ואתה מעוניין לעשות לה הפשטה ולקשר אותה למחקר שקיים בתחום, זה מרגיש הרבה פחות סטרילי ופחות ראוי לדיון. ככל הנראה, הדבר טמון באופי האינהרנטי של החוויה הסובייקטיבית, שאינה מזמינה התפלפלות; אך נשאלת השאלה האם זה מחויב המציאות.

לעבוד 60 שעות שבועיות בשכר גלובלי, זו אחת התופעות בעולם הכלכלי המודרני. לפחד להביע דעה שעומדת בניגוד נחרץ לעמדת המעסיקים שלך – זו גם מציאות במגזר הפרטי. לתהות אם קיימים שיקולים עניינים מאחורי חוסר הייצוג השוויוני של מגזרים שונים באוכלוסייה – מציאות כלכלית חברתית ללא צל של ספק. לראות שאין כמעט נשים בעולם הפיננסי ולהיות מסוגלת להסביר בשני משפטים מדוע, גם זו מציאות.

למשל, מתוך כ-80 אנליסטים שמגיעים לכנסים רבעוניים של מכתשים אגן, יש בערך 8 נשים. אמנם במגזר הבנקאי בארץ יש ייצוג יחסית ייצוג שוויוני של נשים (ראה ערך גליה מאור, שרי אריסון), אך הדבר בדרך כלל מוזכר כדוגמא יוצאת דופן למגזר הפרטי, ראויה לציון ושבח. תרבות ארגונית שמחייבת עבודה סביב השעון לא מעודדות השתתפות של נשים בדרגים בכירים; כאשר היא משתלבת עם סביבה תרבותית שבה יש שיעור גבוה הרבה יותר של גירושים בקרב משפחות בהן הנשים עובדות יותר שעות ומרוויחות יותר מבני זוגן, נוצר שילוב די קטלני.

מעבר לעובדה שאין הרבה נשים בתחום, רוב הנשים, בלי כל תלות בדרג או משרה, הרבה יותר יפות מהממוצע ברחוב. האם זה משום שהן עוברות ראיונות יותר טוב? או משום שנחמד יותר להסתכל עליהן בהן בישיבות? לפני זמן מה, גיליתי שזו מציאות מאד נפוצה בעולם העסקי.

נדמה לי שניתן להגיד דבר מה אינטליגנטי ומעמיק על רוב התופעות הללו ושהן מהוות חלק לגיטימי לגמרי מהמציאות הכלכלית-חברתית ומהשיח הביקורתי עליה. אף על פי, שבבסיס הרצון להגיד דבר מה, עומדת חוויה די סובייקטיבית. בהתחלה, חשבתי שהפוסט הזה יהווה ניסיון הצהרת כוונות בזעיר אנפין, על כך שאני מעוניינת לכתוב יותר על סיטואציות ממשיות בשוק העבודה ולהעז לכתוב על פעילות כלכלית גם מהבפנוכו שלה, ולא רק ממבט מקרו. אחרי שהפוסט הזה ישב זמן מה בהארד דיסק, הבנתי שיכול להיות שבסוף אני אבחר לא לכתוב על הנושאים הללו; אבל עדיין היה לי חשוב לנסות ולהסביר שגם ההיבטים האלה של פעילות כלכלית חברתית ראויים לעיסוק אינטלקטואלי.

|אלי|

לקראת השבת הבאה עלינו לטובה רשימה של לינקים שעניינו אותנו השבוע:

• כולם יודעים, אבל עדיין מדהים לראות. אי-שוויון בארה"ב. מעניינים במיוחד שני הגרפים הראשוניים: המוביליות החברתית, ושכר המנכ"לים.
• לא הכי ברור, אבל הפרטים נחמדים – ניסיון לשרטט את מערכת המזון העולמית.
• מעין רפלקסיה על רשימות "עשרת הגדולים" ברשת, והצבעה על כיוון חדש למדידת ערך.
• פוסט קצר ומעניין על שינויים מבניים בכלכלת ארה"ב ובאסיה.
• אורי רם כותב ב"העוקץ" כמה דברים מעניינים על הפרטה ועל הון ושלטון (דברים שהוא גם אמר בכנס שהיה השבוע בנושא של המכללה הכלכלית-חברתית).
• דו"ח חדש ומעניין של ה  World Development Movement בנוגע לספקולציות על מחירי הסחורות החקלאיות. הדו"ח מפנה אצבע מאשימה לבנקים הגדולים Goldman Sachs, Deutsche, Morgnan Stanely, etc ומסביר כיצד הרצת מניות ועידוד השקעה בסחורות ובנגזרים מביאות לעליית מחירים כוללת של הסחורות החקלאיות ומחירי המזון בעולם.
• גרף מהבלוג של עזרא קליין על השינויים שחלו ברווחים תאגידיים אל מול מספר מקומות העבודה מאז תחילת המשבר שהגיע גם לדה-מרקר (באדיבותה של איריס מרגוליס).
• 

ולסיום, ללא קשר לכלכלה:

• כתבה בדר שפיגל על סוגיית ההומאפוטיה, והמאבק המתחולל סביבה בבריטניה. אומנם הטון של המבקרים קצת מתנשא, אבל עדיין הטיעונים שלהם חזקים.

| מאת עוז |

בפוסט הקודם, והמרתק, סיכם אלי כי יש מחיר אותו יש לשלם עבור חזרה למדיניות של צמיחה, וכי אפשר להבין את ההתנהלות שלאחר המשבר כמאבק על מחיר זה, ובעיקר על מי שישלם אותו. עם זאת, ולמרות שמתייחסים למדיניות כזו, מדיניות של צמיחה, כדבר הנורמאלי – עולה השאלה "למה צמיחה?" או "האם חזרה למדיניות של צמיחה היא הדבר הנכון בשביל הכלכלה, והחברה, העולמית?" השבוע נתקלתי במספר מאמרים שסבורים כי התשובה לשאלה זו היא שלילית.

ראשית, ג'יימי גולברייט (בנו של), בנאום שנשא לפני הועדה להורדת הגרעון (Commission on Deficit Reduction), טען כי יש להפסיק לרדוף אחרי מטרות כגון הורדת התחזית המשוערת לגרעון עתידי, ולהחליט לדאוג לבעיות של הכאן-והעכשיו, קרי בעיית האקלים, האבטלה והאוכלוסייה ההולכת ומזדקנת. לדעתי, קריאה זו של גולברייט רלוונטית לסוגיית הצמיחה, היות וגם המדיניות הרודפת אחרי צמיחה מנסה למעשה "להכות" את התחזית ולהביא לכך שהמשקים יעמדו בקו מגמה מדומיין שנחזה במודלים סטטיסטיים. ישנן בעיות מהותיות יותר, של כאן ועכשיו, שכדאי לטפל בהן ואולי עדיף להניח לבעיות המשוערות (projected). אפשר לקרוא את דבריו המלאים של גולברייט כאן.

כנגד ההתייחסות שלי ניתן לטעון כי כדי לטפל בכל בעיה יש יש צורך במשאבים, וכי צמיחה היא למעשה גידול במשאבים הקיימים. לכשאלו יגדלו, ניתן יהיה להפנות אותם אל כל בעיה באשר היא, ורצוי כי סדר העדיפויות ייקבע באופן דמוקרטי. עם זאת, הצמיחה עצמה היא מחוץ למשחק הפוליטי, היות והגדלת המשאבים היא התנאי ההכרחי לכך שניתן יהיה לטפל ביותר בעיות. אי-הפוליטיזציה של הצמיחה היא בדיוק הפוליטיזציה שלה. כך, ניתן לקדם אג'נדה של צמיחה שבפועל עוזרת במיוחד לקומץ בלבד. החלוקה מחדש שלאחר הצמיחה איננה נעשית בפועל, יהיה זה בשל חוסר תפקוד של המערכת הפוליטית או בשל מאפיינים אינהרנטיים למערכת הקפיטליסטית. כך, למשל 58 אחוזים מסך הגידול בהכנסה בארה"ב מאז 1976 הלך אל אחוז אחד מהאוכלוסייה.

בכל אופן, הויכוח הזה הוא מעט ישן, ולדעתי יש ויכוח מעניין יותר. האם צמיחה, גם בהנחה כי זו בסופו של דבר מביאה לסך משאבים גדול יותר בשביל כולם, היא המטרה שלנו? פרויקט בשם degrowth מקדם אג'נדה של דה-צמיחה לפיה יש לפעול לכך שהצמיחה הכלכלית תיעצר. הסיפור אינו צמיחה, אלא קיימות. מעניין לראות שהפרויקט ניסח מספר שלבים בדרך אל דה-צמיחה: ראשית, שלב "אנטי-צמיחה" בו יש התארגנות מלמטה, ולמעשה סרבנות לקחת חלק במשחק הצמיחה, קרי התנגדות לפרוייקטי תשתית גדולים, סרבנות לבנקים וכדומה; השלב השני הוא "צמיחה-שונה", כלומר הסתפקות במועט באופן וולנטרי; השלב השלישי: "א-צמיחה", כלומר בניית "דת נגד" ל"דת הצמיחה"; ולאחר מכן שלב הדה-צמיחה, בו אנחנו מספיקים לנסות לצמוח, ומתמקדים בשימור הקיים. לאחר ארבעת השלבים, נגיע אל שלב ה"אין-צמיחה", בו יתנהל מאבק כנגד מנגנוני השוק המעודדים צמיחה, חיזוק ערכים דמוקרטיים והגנה על משאבים.

הפרויקט מעניין, אך אינו מספק מידע רב בנוגע לנושא. עם זאת, כנס שנערך השנה בברצלונה תחת הכותרת “2^nd Conference on Economic Degrowth for Ecological Sustainability and Social Equity” התניע מהלך אקטיבי יותר, על בסיס של קבוצות עבודה, והופקו כיווני מדיניות בנושא. כך, לדוגמא, הייתה התייחסות לצורך במטבעות חדשים, בעלי תוקף מקומי בלבד, שיחליפו את המערכת המוניטארית הנוכחית. בנוסף, עלתה שאלה אודות מודל הבנקאות הנוכחי והייתה התייחסות לצורך בשינוי יכולתם של הבנקים לייצר כסף. מי שמעוניין מוזמן לעבור על כרטיסיות הסיכום, שכן הן מתייחסות לנושאים רבים אחרים.

אלחנדרו נאדל, מהבלוג TripleCrisis, (שדרכו נחשפתי לנושא) סבור כי ישנה אי-התאמה בין מדיניות של אי-צמיחה ומערכת קפיטליסטית. כפי שמרקס סבר, המערכת הקפיטליסטית פועלת כך שאנו מייצרים משאבים לשם ייצור משאבים, לשם צבירה שלהם. אין לייצור המשאבים יעד, ואין זה משנה מה יעדו, כל עוד אנו צוברים את המשאבים שנוצרים לשימוש עתידי כלשהו, שקרוב לוודאי יהיה ייצרת משאבים נוספים. כך, שלמעשה הבחירה אינה בין צמיחה ואי-צמיחה בתוך מערכת קפיטליסטית, אלא בדבר המערכת הקפיטליסטית עצמה.

יש ללמוד את הנושא לעומק כדי להביע דעה מסודרת אודותיו, אך אני חושב שגם מבלי להעריך את האופציה לגופו של עניין, חשוב שקיימת אופציה נוספת לאופציית הצמיחה, שכיום היא מובנת מאליה.