| מאת אנה |

ייסדנו את הבלוג בסוף דצמבר. במקביל, התחלתי לעבוד במכתשים אגן – אחת החברות הגדולות במשק.

התואר השני בכלכלה היה מאד מאכזב (ולכן כבר אינני תלמידת תואר שני) ובשעת ייסוד הבלוג, היה נדמה שהיקף המירמור והתסכול מלימודי הכלכלה יספיק כדי לכלכל קריאה וכתיבה לאורך זמן רב. המחשבה הראשונית מאחורי הבלוג, הייתה שיהיה נחמד אם יהיה תמריץ נוסף לקרוא יותר חומרים מעניינים, להיחשף לשיח שונה, ולכתוב יותר. ככל שהבלוג צבר תאוצה, הבנו שיש פוטנציאל אמיתי להעברת הבשורה הלאה וליצירת דיון משמעותי. נכון להיום, הצטברו קרוב ל-8000 כניסות מבקרים, ומתקבל רושם שלבלוג יש ממשות משלו.

אולם, מנקודת המבט האישית שלי, ברגע שהתרחקתי מהאקדמיה, והגעתי למכתשים אגן, פתאום כל העיסוק הזה נהייה הרבה יותר מורכב. מכתשים אגן מייצרת חומרים להגנת הצומח, או בלשון העם, חומרי הדברה. יש לחברה מכירות שנתיות בגובה 2.2 מיליארד דולר, 50 חברות בת  ו-4000 עובדים. לפני כחודש, מכתשים אגן הודיעה על חתימה על מסמך כוונות, לרכישת חברת אלבאו האמריקאית (חברה עם 3000 עובדים), תמורת תשלום של יותר ממיליארד דולר.  48.8% ממניות מכתשים אגן נמצאות בבעלות כור, חברה ש-100% ממניותיה שייכות לחברת האחזקה IDB – חברה שמהווה את קודקוד פירמידת השליטה של נוחי דנקנר.

למה אוסף הפרטים הזה רלוונטי כרגע?

ראשית, בלי ששמתי לב, אלה נהיו החיים שלי. יש שבועות שבהם אני נכנסת למשרד ברבע לשמונה, ויוצאת בתשע כל יום. יש שבועות בהם אני עובדת בשבת. ובעיקר מה שמדהים אותי, זה שכשאני מדברת על מכתשים אגן, אני משתמשת בגוף ראשון רבים  – "אנחנו" מפרסמים דוחות כספיים, תובעים "אותנו" בנושאים של איכות סביבה, ומעלות שוקלת להוריד את דירוג האשראי "שלנו".  [שימו לב: אבא שלי לא ייסד את החברה הזו.]

כמו כן, בשבועות בהם אני עובדת 60 שעות, אין לי המון זמן פנוי כדי לקרוא חומרים מענייניים ולכתוב עליהם דברים אינטליגנטיים. לפעמים, אני אפילו לא מצליחה לאסוף את עצמי כדי לכתוב תגובה לפוסט שפרסמתי, למרות שבהחלט יש לי מה להגיד.

מעבר לזה, למרות שמכתשים אגן היא חברה יצרנית עם מפעלים ועובדים, שמייצאת כ-5 מיליארד ש"ח מדי שנה וגורמת להעסקה בלתי ישירה של אלפי עובדים בארץ, אני בדרך כלל לא ארגיש בנח להזכיר כל דבר שקשור אליה כאן. למרות שרובנו נסכים שדווקא סוג התוצר של מכתשים אגן הוא תוצר לגיטימי במונחי חישוב תמ"ג (בניגוד לתאונות דרכים למשל); למרות שזו חברה יצרנית שמשלבת את ההון והעבודה שמרקס דיבר עליהם פעם, ולא סתם משחקת עם נגזרים פיננסיים; למרות ששכר בכירים זה השכר של רוב האנשים שחולקים אתי את המסדרון, אני בדרך כלל ארגיש שאין לזה מקום כאן.

למה אין לזה מקום? כי זה לא מספיק תיאורטי. כי זה לא מספיק מקרו. כי זה לא מספיק אקדמי. וכי יש איזה תחושה כללית שעסקים וכסף זה קצת מלוכלך, בזוי, או פשוט לא ראוי לדיון אינטלקטואלי. למשל, תכנים של ה Harvard Business Review, הם תכנים של מנהל עסקים שאין להם מקום לצד פוקו או חומסקי – הם פחות מעניינים, פחות מעמיקים ופחות ראויים לדיון, אלא אם כן מדובר בדיון ביקורתי.  

אין ספק שקיים שפע של ביקורת חדה ומרתקת על תאגידים והתנהלותם בעולם – ניתוחים סטרוקטוראליים, ביקורות ספציפיות; אך עם זאת, בדרך כלל חייבים לעשות אותה באופן חיצוני ואובייקטיבי לכאורה. כאשר אנחנו מתעצבנים על ניכוס בלתי הוגן של רווחים מקידוחי נפט ומסבירים מדוע אין בכך צדק, זה אקטואלי ולגיטימי לגמרי. כאשר יש לך חוויה סובייקטיבית בתאגיד שאתה עובד בו, ואתה מעוניין לעשות לה הפשטה ולקשר אותה למחקר שקיים בתחום, זה מרגיש הרבה פחות סטרילי ופחות ראוי לדיון. ככל הנראה, הדבר טמון באופי האינהרנטי של החוויה הסובייקטיבית, שאינה מזמינה התפלפלות; אך נשאלת השאלה האם זה מחויב המציאות.

לעבוד 60 שעות שבועיות בשכר גלובלי, זו אחת התופעות בעולם הכלכלי המודרני. לפחד להביע דעה שעומדת בניגוד נחרץ לעמדת המעסיקים שלך – זו גם מציאות במגזר הפרטי. לתהות אם קיימים שיקולים עניינים מאחורי חוסר הייצוג השוויוני של מגזרים שונים באוכלוסייה – מציאות כלכלית חברתית ללא צל של ספק. לראות שאין כמעט נשים בעולם הפיננסי ולהיות מסוגלת להסביר בשני משפטים מדוע, גם זו מציאות.

למשל, מתוך כ-80 אנליסטים שמגיעים לכנסים רבעוניים של מכתשים אגן, יש בערך 8 נשים. אמנם במגזר הבנקאי בארץ יש ייצוג יחסית ייצוג שוויוני של נשים (ראה ערך גליה מאור, שרי אריסון), אך הדבר בדרך כלל מוזכר כדוגמא יוצאת דופן למגזר הפרטי, ראויה לציון ושבח. תרבות ארגונית שמחייבת עבודה סביב השעון לא מעודדות השתתפות של נשים בדרגים בכירים; כאשר היא משתלבת עם סביבה תרבותית שבה יש שיעור גבוה הרבה יותר של גירושים בקרב משפחות בהן הנשים עובדות יותר שעות ומרוויחות יותר מבני זוגן, נוצר שילוב די קטלני. 

מעבר לעובדה שאין הרבה נשים בתחום, רוב הנשים, בלי כל תלות בדרג או משרה, הרבה יותר יפות מהממוצע ברחוב. האם זה משום שהן עוברות ראיונות יותר טוב? או משום שנחמד יותר להסתכל עליהן בהן בישיבות? לפני זמן מה, גיליתי שזו מציאות מאד נפוצה בעולם העסקי.

נדמה לי שניתן להגיד דבר מה אינטליגנטי ומעמיק על רוב התופעות הללו ושהן מהוות חלק לגיטימי לגמרי מהמציאות הכלכלית-חברתית ומהשיח הביקורתי עליה. אף על פי, שבבסיס הרצון להגיד דבר מה, עומדת חוויה די סובייקטיבית. בהתחלה, חשבתי שהפוסט הזה יהווה ניסיון הצהרת כוונות בזעיר אנפין, על כך שאני מעוניינת לכתוב יותר על סיטואציות ממשיות בשוק העבודה ולהעז לכתוב על פעילות כלכלית גם מהבפנוכו שלה, ולא רק ממבט מקרו. אחרי שהפוסט הזה ישב זמן מה בהארד דיסק, הבנתי שיכול להיות שבסוף אני אבחר לא לכתוב על הנושאים הללו; אבל עדיין היה לי חשוב לנסות ולהסביר שגם ההיבטים האלה של פעילות כלכלית חברתית ראויים לעיסוק אינטלקטואלי.

|אלי|

לקראת השבת הבאה עלינו לטובה רשימה של לינקים שעניינו אותנו השבוע:

• כולם יודעים, אבל עדיין מדהים לראות. אי-שוויון בארה"ב. מעניינים במיוחד שני הגרפים הראשוניים: המוביליות החברתית, ושכר המנכ"לים.
• לא הכי ברור, אבל הפרטים נחמדים – ניסיון לשרטט את מערכת המזון העולמית.
• מעין רפלקסיה על רשימות "עשרת הגדולים" ברשת, והצבעה על כיוון חדש למדידת ערך.
• פוסט קצר ומעניין על שינויים מבניים בכלכלת ארה"ב ובאסיה.
• אורי רם כותב ב"העוקץ" כמה דברים מעניינים על הפרטה ועל הון ושלטון (דברים שהוא גם אמר בכנס שהיה השבוע בנושא של המכללה הכלכלית-חברתית).
• דו"ח חדש ומעניין של ה  World Development Movement בנוגע לספקולציות על מחירי הסחורות החקלאיות. הדו"ח מפנה אצבע מאשימה לבנקים הגדולים Goldman Sachs, Deutsche, Morgnan Stanely, etc ומסביר כיצד הרצת מניות ועידוד השקעה בסחורות ובנגזרים מביאות לעליית מחירים כוללת של הסחורות החקלאיות ומחירי המזון בעולם.
• גרף מהבלוג של עזרא קליין על השינויים שחלו ברווחים תאגידיים אל מול מספר מקומות העבודה מאז תחילת המשבר שהגיע גם לדה-מרקר (באדיבותה של איריס מרגוליס).
• 

ולסיום, ללא קשר לכלכלה:

• כתבה בדר שפיגל על סוגיית ההומאפוטיה, והמאבק המתחולל סביבה בבריטניה. אומנם הטון של המבקרים קצת מתנשא, אבל עדיין הטיעונים שלהם חזקים.

| מאת עוז |

בפוסט הקודם, והמרתק, סיכם אלי כי יש מחיר אותו יש לשלם עבור חזרה למדיניות של צמיחה, וכי אפשר להבין את ההתנהלות שלאחר המשבר כמאבק על מחיר זה, ובעיקר על מי שישלם אותו. עם זאת, ולמרות שמתייחסים למדיניות כזו, מדיניות של צמיחה, כדבר הנורמאלי – עולה השאלה "למה צמיחה?" או "האם חזרה למדיניות של צמיחה היא הדבר הנכון בשביל הכלכלה, והחברה, העולמית?" השבוע נתקלתי במספר מאמרים שסבורים כי התשובה לשאלה זו היא שלילית.

ראשית, ג'יימי גולברייט (בנו של), בנאום שנשא לפני הועדה להורדת הגרעון (Commission on Deficit Reduction), טען כי יש להפסיק לרדוף אחרי מטרות כגון הורדת התחזית המשוערת לגרעון עתידי, ולהחליט לדאוג לבעיות של הכאן-והעכשיו, קרי בעיית האקלים, האבטלה והאוכלוסייה ההולכת ומזדקנת. לדעתי, קריאה זו של גולברייט רלוונטית לסוגיית הצמיחה, היות וגם המדיניות הרודפת אחרי צמיחה מנסה למעשה "להכות" את התחזית ולהביא לכך שהמשקים יעמדו בקו מגמה מדומיין שנחזה במודלים סטטיסטיים. ישנן בעיות מהותיות יותר, של כאן ועכשיו, שכדאי לטפל בהן ואולי עדיף להניח לבעיות המשוערות (projected). אפשר לקרוא את דבריו המלאים של גולברייט כאן.

כנגד ההתייחסות שלי ניתן לטעון כי כדי לטפל בכל בעיה יש יש צורך במשאבים, וכי צמיחה היא למעשה גידול במשאבים הקיימים. לכשאלו יגדלו, ניתן יהיה להפנות אותם אל כל בעיה באשר היא, ורצוי כי סדר העדיפויות ייקבע באופן דמוקרטי. עם זאת, הצמיחה עצמה היא מחוץ למשחק הפוליטי, היות והגדלת המשאבים היא התנאי ההכרחי לכך שניתן יהיה לטפל ביותר בעיות. אי-הפוליטיזציה של הצמיחה היא בדיוק הפוליטיזציה שלה. כך, ניתן לקדם אג'נדה של צמיחה שבפועל עוזרת במיוחד לקומץ בלבד. החלוקה מחדש שלאחר הצמיחה איננה נעשית בפועל, יהיה זה בשל חוסר תפקוד של המערכת הפוליטית או בשל מאפיינים אינהרנטיים למערכת הקפיטליסטית. כך, למשל 58 אחוזים מסך הגידול בהכנסה בארה"ב מאז 1976 הלך אל אחוז אחד מהאוכלוסייה.

בכל אופן, הויכוח הזה הוא מעט ישן, ולדעתי יש ויכוח מעניין יותר. האם צמיחה, גם בהנחה כי זו בסופו של דבר מביאה לסך משאבים גדול יותר בשביל כולם, היא המטרה שלנו? פרויקט בשם degrowth מקדם אג'נדה של דה-צמיחה לפיה יש לפעול לכך שהצמיחה הכלכלית תיעצר. הסיפור אינו צמיחה, אלא קיימות. מעניין לראות שהפרויקט ניסח מספר שלבים בדרך אל דה-צמיחה: ראשית, שלב "אנטי-צמיחה" בו יש התארגנות מלמטה, ולמעשה סרבנות לקחת חלק במשחק הצמיחה, קרי התנגדות לפרוייקטי תשתית גדולים, סרבנות לבנקים וכדומה; השלב השני הוא "צמיחה-שונה", כלומר הסתפקות במועט באופן וולנטרי; השלב השלישי: "א-צמיחה", כלומר בניית "דת נגד" ל"דת הצמיחה"; ולאחר מכן שלב הדה-צמיחה, בו אנחנו מספיקים לנסות לצמוח, ומתמקדים בשימור הקיים. לאחר ארבעת השלבים, נגיע אל שלב ה"אין-צמיחה", בו יתנהל מאבק כנגד מנגנוני השוק המעודדים צמיחה, חיזוק ערכים דמוקרטיים והגנה על משאבים.

הפרויקט מעניין, אך אינו מספק מידע רב בנוגע לנושא. עם זאת, כנס שנערך השנה בברצלונה תחת הכותרת “2^nd Conference on Economic Degrowth for Ecological Sustainability and Social Equity” התניע מהלך אקטיבי יותר, על בסיס של קבוצות עבודה, והופקו כיווני מדיניות בנושא. כך, לדוגמא, הייתה התייחסות לצורך במטבעות חדשים, בעלי תוקף מקומי בלבד, שיחליפו את המערכת המוניטארית הנוכחית. בנוסף, עלתה שאלה אודות מודל הבנקאות הנוכחי והייתה התייחסות לצורך בשינוי יכולתם של הבנקים לייצר כסף. מי שמעוניין מוזמן לעבור על כרטיסיות הסיכום, שכן הן מתייחסות לנושאים רבים אחרים.

אלחנדרו נאדל, מהבלוג TripleCrisis, (שדרכו נחשפתי לנושא) סבור כי ישנה אי-התאמה בין מדיניות של אי-צמיחה ומערכת קפיטליסטית. כפי שמרקס סבר, המערכת הקפיטליסטית פועלת כך שאנו מייצרים משאבים לשם ייצור משאבים, לשם צבירה שלהם. אין לייצור המשאבים יעד, ואין זה משנה מה יעדו, כל עוד אנו צוברים את המשאבים שנוצרים לשימוש עתידי כלשהו, שקרוב לוודאי יהיה ייצרת משאבים נוספים. כך, שלמעשה הבחירה אינה בין צמיחה ואי-צמיחה בתוך מערכת קפיטליסטית, אלא בדבר המערכת הקפיטליסטית עצמה.

יש ללמוד את הנושא לעומק כדי להביע דעה מסודרת אודותיו, אך אני חושב שגם מבלי להעריך את האופציה לגופו של עניין, חשוב שקיימת אופציה נוספת לאופציית הצמיחה, שכיום היא מובנת מאליה.

תגיות: מרקס, צמיחה, קיימות, קפיטליזם, תוצר

| מאת אלי |

לאחר ההיעדרות ממושכת מכתיבה בבלוג, אשר נבעה ממחויבויות אישיות, לימודיות ותעסוקתיות החלטתי שהגיע הזמן לשים לזה סוף ולכתוב פוסט. בעודי מתחבט על מה לכתוב, קיבלתי מרונן, אחד מקוראי הבלוג קישור למאמר שכתב מרק בליית' ב-Foreign Affairs. את בליית' אני מכיר ומעריך מאוד כאחד ההוגים החשובים כיום בתחום הכלכלה הפוליטית הבינלאומית, כאשר התזה המרכזית שהוא מחזיק בה לאורך שנות המחקר שלו היא שרעיונות כן חשובים (Ideas Do Matter) והוא נמצא בויכוח מר ורב שנים מול חוקרים שלא מייחסים לרעיונות משקל רב בעיצוב המציאות החברתית. במובן זה ניתן לומר שהוא ממשיך את קיינס שאמר פעם שכל פוליטיקאי הוא עבד לרעיונותיו של כלכלן שכוח אל.

בליית' כתב יחד עם ניל שנאי מאמר על הרעיונות שעומדים אל מול מקבלי ההחלטות בפסגה האחרונה של ה-G-20, ארגון המדינות המתועשות. להלן חלקים נבחרים של המאמר עם הערות קצרות שלי:

בליית' ושנאי כותבים על רקע ההחלטות של מנהיגי המדינות המתועשות לפעול לצמצום הגירעונות הממשלתיים ולפעול ל"מדיניות ריסון תקציבי תומכת צמיחה". הכותבים מתפלאים על הזיכרון הקצר של אותם מנהיגים שרק לפני שנתיים  קידמו במרץ תוכניות חילוץ רחבות היקף שנועדו להציל מקריסה את המגזר הפיננסי. איך זה אם כך ששימוש בכספי משלמי המסים על מנת להציל בנקים ומוסדות פיננסיים שלקחו סיכונים מיותרים הוא ראוי, בעוד שימוש בגירעון ממשלתי על מנת לעודד את פעילות הכלכלה הריאלית ולגרום לתעסוקה וצמיחה הוא פסול מיסודו? הכותבים מציינים שהמחיר, בדמותם של חובות ממשלתיים גדולים, של המדיניות הקיינסיאנית המרחיבה היה ידוע מראש. רוגוף וריינהארט במחקרם על הצמיחה מראים שמשברים בנקאיים מלווים כמעט תמיד בגרעונות ממשלתיים גדולים, כאשר החוב בעצם עובר מהסקטור הפרטי לסקטור הציבורי. מה שכן צריך להפתיע היא עמדתן של אותן החברות שניצלו על-ידי הממשלות ושל כלכלנים שמרניים שונים, כמו ג'ף סקס וגרג מנקיו. לפי אותם פרשנים שרק לפני שנתיים קראו למעורבות של הממשלה על מנת למנוע קריסה של גופים פיננסיים גדולים, מי שאשם עכשיו בהיעדר צמיחה מספקת של המשקים המתועשים ובאבטלה גבוהה שמסרבת לרדת הן אותן הממשלות שמתעקשות להישאר עם גירעונות גדולים ולא מוכנות לקצץ במערכות התמריצים הפיסקליות שהועברו אך סתיו דאתשקד. אלא שהכותבים מעלים מספר סיבות למה כל אותם הפרשנים שקוראים עכשיו לריסונים תקציביים ולתכניות קיצוץ אכזריות טועים ומטעים את הציבור באותן המדינות.

First, in order to say that the global stimulus policy has failed, it is necessary to consider the counterfactual of no fiscal stimulus at all.

במדינות מזרח אירופה (לטביה, רומניה, אסטוניה) קיבלו את ההמלצות של נערי שיקגו (כמו יוג'ין פמה, שמבחינתו מעולם לא היה משבר), ובמקום לנקוט במדיניות אנטי-מחזורית,  הובילו קיצוצים תקציביים ורפורמות משקיות  א-לה נתניהו 2003. התוצאה: נפילות חדות בתמ"ג, אבטלה של עשרים אחוזים ויותר וקריסה בנתוני גביית המסים (והרי אחד הטיעונים עכשיו לצמצום הגרעונות הוא שהדבר יוביל לעלייה בגביית המסים כתוצאה מצמיחה מואצת של הסקטור הפרטי). אין דרך לענות על השאלה איפה הייתה נמצאת כלכלת ארה"ב לולא תוכנית התמריצים של אובמה בסך 700 מיליארד דולר, אך מספר כלכלנים מאוד רציניים מעריכים שהעולם היה נקלע לשפל גרוע יותר מזה של שנות ה-30, לו ארה"ב הייתה מחליטה לשמור על תקציב מאוזן ב-2009-2010..

Second, financial markets are social phenomena, which means that economic performance is as much determined by market participants’ beliefs as it is by fundamental indicators or textbook policy. In the parlance of technical traders, prices can move on “momentum,” whereby disequilibrating price movements compound one other, further driving market prices away from their true worth — a dynamic that is visible in sovereign debt markets today.

הכותבים טוענים במידה רבה של צדק שפעילות השווקים היא פעילות  חברתית עם מאפיינים רבים של נבואה שמגשימה את עצמה. כך, הדרישה של השווקים לצמצום היום עלולה להוביל למיתון נוסף, מה שיוביל שוב למחנק אשראי ויגרור סיבוב נוסף של התערבות ממשלתית, הפעם מנקודה יותר ממונפת. על מנת להציץ אל העתיד בסצנריו זה, הכותבים ממליצים להסתכל על יפן כדוגמא למדינה שלא מצליחה לייצר מדיניות עקיבה ונמצאת במחזוריות חסרת צמיחה של צמצום והרחבה.

There is no silver bullet to avoid the macroeconomic fallout associated with financial crises. The question, then, is where (and by whom) this pain will be felt. So far, it appears that although the financial sector was largely responsible for creating the $2 trillion in losses since the crisis began, it is determined to avoid paying for it. Instead, the taxpayers that paid to bail these firms out are now being doubly taxed as government services are cut in the name of “growth-friendly fiscal consolidation,” in the words of the G-20. What lies ahead, then, is a harmful populism that allies U.S. Tea Party activists with Greek public-sector unions.

כאן החוקרים מגיעים לנקודה שהיא הכי חשובה לטעמי. אין דרך להימנע מלשלם מחיר על היציאה מהמשבר למדיניות של צמיחה מחודשת. נשאלת השאלה מי ישלם את המחיר. נדמה שהמגזר הפיננסי עושה ככל יכולתו להימנע מלשלם אגורה שחוקה עבור התפקיד הראשי שהוא שיחק בנפילה של 2008. ואכן, אין סיבה שינהג אחרת, הרי מדובר בשחקן רציונלי (אם נתייחס לרגע אל כל המגזר הפיננסי כמקשה אחת), ולא בסוכן מוסרי, אבל כאן נכנס בדיוק תפקידן של הממשלות, שאמורות להיות גוף סוברני שמייצג אינטרסים שונים (בפרשנות פחות רדיקלית) או של ממשלות כמייצגות אינטרסים של בעלי הון מסקטורים שונים (למשל, הסקטור היצרני). אלא ששדה הפעולה של הממשלות הוא לא בלתי מוגבל. הוא מוגבל בידי הרעיונות הכלכליים שנמצאים באותו הזמן בשיח הציבורי. לכן, הויכוח על המשמעויות של המשבר ועל הצעדים הנדרשים עכשיו הוא כה חשוב.

"Keynes was indeed right, but with a twist. It is not the ideas of dead economists we have to worry about, but rather the dead ideas of very much alive ones."

תודה לרונן על ההפניה למאמר.

תגיות: כלכלה פוליטית, מדיניות כלכלית, משבר, פיננסים, קיינס, רעיונות, תקציב

| מאת עוז |

פוסט "אבטלת סופ"ש" שמגיע מיד לאחר פוסט "אבטלת סופ"ש" מצביע על חוסר הפניות שלנו לכתיבת פוסטים יותר מכל דבר אחר. למרות זאת, זמן לשוטט באינטרנט כנראה שהיה לנו. אז ככה:

• אומנם רק בחלקו כלכלי, אבל אם מעניין אתכם לדעת מה יקרה עוד 40 שנה בכל מיני תחומים, אז זה המקום.
• אי-שיווין קיצוני בגידול בהכנסות בארה"ב, ולמה זה בעצם משנה.
• פינחס לנדאו מביא בשורות טובות לגבי השקל – בכלל, הבלוג של לנדאו מומלץ מאוד. ברוב המקרים הניתוח שהוא מספק שונה ממה שקוראים בעיתונות הכלכלית והפוליטית.
• על הצורך באינדיקאטורים כלכליים חדשים.
• למי שטרם שמע, תקציב המדינה לשנים 2010-2011 אושר בממשלה. ד"ר שלמה סבירסקי ממרכז אדווה טוען שאופן המיסוי יגדיל את אי-השוויון.

שיהיה לכולנו תקציב שמח.

| מאת עוז |

אבטלת סופ"ש כהרגלנו. החזקתי את עצמי מלהעלות לינק לתמנון.

• מסתבר שלא רק בתחזיות פיננסיות הבנקים הגדולים מפספסים, אלא גם בתוצאות המונדיאל.
• טור המשווה את המשבר של גוש האירו והמשבר הפיננסי בארה"ב: יוון היא בר-סטרנס, גרמניה היא ג'יי.פי מורגן. מי משחקת את גולדמן סאקס?
• על רקע חוק ההסדרים שבא עלינו, בו מוצע לקצץ את תקופת הזכאות (הקצרה גם ככה) לדמי אבטלה, כדאי להציץ בהרצאה מעניינת של ראג' שטי בה הוא מסביר מדוע ביטוח אבטלה הוא יעיל גם מבחינה כלכלית.
• סרט מצוין של פרוטליין על מערכות החינוך הגבוה בארה"ב הפועלות למטרות רווח.
• כתבה מהניו-יורקר על מה אנשים יודעים על אודות השקעות פיננסיות.
• למרות שהגבלה על תנועות הון חופשיות היא רגולציית-המחמד החדשה של המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים, אופי הסכמי הסחר של ארה"ב מבטל אפשרות ליישום רגולציה שכזו, כפי שמסביר קווין גאלאנג'ר.
• מאמר מעניין שעוסק בהיבטים נוספים של המשבר "הפיננסי", קרי משבר המזון, משבר האקלים ומשבר האנרגיה. הנקודה המעניינת, לדעתי, של המאמר היא כי התייחסות אל המשבר כאל משבר פיננסי היא אידיאולוגית. המשבר הוא בעל מימדים רבים, אך מיצובו כפיננסי גרידא מוביל להתמודדות שהיא פיננסית גרידא, קרי הצלת הבנקים. (לפחות כרגע, המאמר נגיש בחינם היות והוא מופיע בגיליון החדש של כתב העת והמוציא לאור מאפשר הורדה של מספר מאמרים).

 Houtart, Francois (2010) "The Multiple Crisis and Beyond", Globalizations, 7:1, 9-15

• לא קשור (?) לכלכלה: דניאל רוזנברג מתאר את הופעת ה"ניאו-ציונות" ומנסה לתארה.

יופי של סוף שבוע.

| מאת עוז |

נתקלתי באנימציה נפלאה שעוקבת אחרי הרצאה שנתן ההיסטוריון-גיאוגרף-המרקסיסט-הסוציולוג-הרדיקלי דיוויד הרווי לפני מספר חודשים. למי שלא מכיר, הרווי עוסק רבות בניתוח הקפיטליזם, בהגותו של מרקס ובניאו-ליברליזם. יש לו קורס מקוון לקריאה בקפיטל של מרקס, למי שמעוניין. בכל אופן, האנימציה נפלאה.

ושוב, למי שמעוניין, צרפתי גם את ההרצאה עצמה. מעט ארוכה יותר.

תגיות: דיוויד הרווי, משבר, ניאו-ליברליזם, קפיטליזם

| מאת גיל |

כהרגלנו בקודש, מספר הצעות קריאה מעניינות לסוף השבוע. תיהנו.

• בבלוג המצוין טריפל קרייסיס מזכירים לנו את ההקשר הפוליטי של המשבר הכלכלי באירופה.
• כתבה מעניינת של הטיימ על תפקידם של הלוביסטים בעיצוב חוק הפיננסים החדש בארה"ב.
• מריו ריזו מתאר ויכוח נושן בין האיק לקיינס, ומזכיר עד כמה הוא רלוונטי להיום.
• הרצאה מצוינת (מהאתר הנהדר טד) שעוסקת בפוטנציאל העצום הגלום בשעות פנאי הרבות של העולם המודרני.
• ולסיום, האם כסף יעשה אתכם מאושרים? התשובה כאן.

סוף שבוע טוב לכולם.

| מאת גיל |

אז מצאנו גז. שמחה והילולה ברחובות. עכשיו, רגע לפני שמתחילים לחלק לעצמנו מחמאות ורואים במציאת הגז הוכחה לכך שאנחנו עם סגולה, כדאי לעצור רגע ולשאול, האם זה באמת כל כך טוב, ולמי?

במחשבה ראשונה נדמה שרק טוב יכול לצמוח מגילוי הגז. שווי הגז שנמצא באתרי הקידוח מוערך (לכל הפחות) בעשרות מיליוני דולרים, ונכון להיום המדינה זכאית לשמינית מהכנסות ממכירת הגז. לכאורה, נראה שזו פשוט מתנה שמקבלת מדינת ישראל. מה רע? נוכל להתשמש בכסף לצמצום החוב הציבורי, להשקעה בחינוך, לסיוע לעניים ו/או לכל דבר אחר. אבל רגע לפני שנשאל למה אנחנו (הציבור) מקבלים רק שמינית מההכנסות, כדאי לשאול גם מה ההשפעות של מציאת מתנה שכזו, הרי לימדו אותנו מאז שהיינו ילדים שאין מתנות חינם…

בשנת 1959 מצאה הולנד מצבור גז גדול בים הצפוני. כתוצאה מכך הגילדן (המטבע ההולנדי טרם היורו) התחזק מאוד, והתחרותיות של היצוא ההולנדי (זו שאיננה מבוססת גז) נפגעה מאוד, ובעקבותיו נפגעה הכלכלה כולה. בשנות ה-70 ערך המגזין אקונומיסט סקירה מקיפה על הכלכלה ההולנדית וקבע את המושג – "המחלה ההולנדית". המחלה ההולנדית איננה תוצאה (או סימפטום)  רק של גילוי של משאבי טבע. השם נועד לתאר כל מצב בו ישנה עלייה פתאומית ביבוא ההון (כלומר בהשקעות) לתוך מדינה מסוימת אשר מביא עימו שינוי חד בשער החליפין ובשל כך לדחיקה (crowding out) של ענפי יצוא אחרים.  למעשה , יש טענות שההרחבה של מגזר ההיי-טק בשנות ה-90 הינה סוג של מחלה הולנדית (אפילו באוצר).

מה בעצם קורה? איך זה שדבר מבורך (לכאורה ?) כמו עליית משאבי הטבע של מדינה מסוימת פוגע בה בסופו של דבר? אז ככה:  נניח שבמדינה מסוימת (נניח… ישראל)  מוצאים המון גז ומתחילים  למכור אותו לחו"ל. כתוצאה מכך מתחיל לזרום מטבע זר אל תוך המדינה. עכשיו, אם כל המטבע הזר שנכנס למדינה יבוזבז חזרה בחו"ל  כלומר, על יבוא, אז שער החליפין לא ישתנה. אבל, אם ההכנסות מן הגז יומרו למטבע המקומי (נניח… לשקלים) ויבוזבזו בישראל, אזי יתחילו לחצים על שער החליפין. אם, כפי שהמצב כרגע בישראל, אנו במשטר של שער חליפין נייד, מה שצפוי לקרות הוא ייסוף ניכר בשער המטבע  אשר יוביל לפגיעה בתחרותיות של היצוא הישראלי. (הסבר קצרצר על למה ייסוף פוגע ביצוא: אם אני יצואן ואני מקבל תמורת יחידת מוצר שאני מוכר בחו"ל 100 דולר , אז כל ייסוף של השקל ביחס לדולר אומר שאני מקבל פחות שקלים תמורת מאה הדולר הללו. כלומר, 100 דולר היו שווים אתמול 400 שקל והיום , אחרי הייסוף,  הם שווים 300 שקל).

אך יש המשך. המטבע הזר שנכנס לכלכלה המקומית מביא לעלייה בביקושים המקומיים. כך, ישנה גם פגיעה ברווחיות היצוא וגם "תזוזה" של משאבים – פועלים, חומרי גלם, מכונות וכו' – אל הייצור של מוצרים לא סחירים, וכתוצאה מכך, ענפי היצוא (הלא קשורים לגז) יתכווצו.  במשק קטן ופתוח כמו ישראל, שבו ליצוא משקל גדול בתוצר, ההשפעה של תופעה זו יכולה להיות מהותית.

אז מה עושים? אפשר בתור התחלה ללמוד מנורווגיה אשר עושה שימוש מושכל במאגרי הנפט שלה. נורווגיה מקבלת את מירב ההכנסות מן הנפט באמצעות מיסים (גבוהים) על ההכנסות ולא באמצעות מכירה של רשיונות קידוח והפקה, ועל ידי מעורבות של המדינה בהפקת הנפט עצמו. אוי לאוזניים השומעות: בבעלות מדינת נורווגיה  בערך 40% משדות הנפט שלה, והיא מקבלת נתח מתאים מן ההכנסות. כך, ההכנסות מן הנפט היוו כחמישית מהכנסות המדינה בשנת 1997 , ו9-10 אחוז מהתוצר הלאומי הגולמי.  אבל גם בנורווגיה יש סימנים (חלשים) של המחלה הולנדית, אשר מתבטאים בכך שבנורווגיה אין תעשייה מתקדמת והיי-טקית כמו בפינלנד ושבדיה השכנות.  וזאת בעצם הנקודה החשובה.

העובדה שהתגלה גז בישראל עלולה להסיט את כיווני היצור של המשק באופן חד. גם אם לא יהיה ייסוף קיצוני בשער החליפין, עדיין צפויה תזוזה של גורמי ייצור מן הסקטורים המייצאים ועתירי הטכנולוגיה, אל הסקטורים הלא סחירים. על מנת למנוע ריגרסיה של ענפי המשק עתירי הטכנולוגיה עלינו לדאוג שהם ימשיכו להיות ענפים רווחיים. הכוונה היא לא לסובסידיה של ענפים אלו אלא להגבלה של ענף הגז. כתוצאה מכך גם תימנע התכווצות מוגזמת של הענפים המייצאים, וגם הגז יספיק להרבה יותר שנים. (אני בטוח שאם נתאמץ מספיק נמצא מישהו שיסביר למה צדק בין דורי זה יעיל)

*שני מאמרים פשוטים בנושא למי שמתעניין: 1. מאמר ופשוט קצר מכתב עת של קרן המטבע 2. מאמר פשוט (אך לא קצר) של איזה כלכלן ממכון מחקר מאיסלנד

תגיות: גז טבעי, המחלה ההולנדית, נורווגיה, שר חליפין

| מאת אלי |

כמדי שבוע אנחנו מביאים לכם לינקים לדברים מעניינים שמצאנו ברשת:

• רוברט ויינאו מ"מחשבות על כלכלה"  עושה שימוש פשוט בנתוני ה-OECD על מנת להדגים את הקשר (ההפוך) בין גודל הממשלה לאי-שוויון בהכנסות וזה מה שהוא מקבל:

  זה הזכיר לי גרף דומה שקיבלתי בעבודה שעשיתי ב-BA  על הקשר בין אי-שוויון לבין אושר באירופה (ע"פ נתונים של ה-ESS) :

  כמובן שמדובר במשחקים בסטטיסטיקה תיאורית ולא במחקר כלכלי רציני, אבל זה כן נותן איזושהי אינטואיציה לגבי מהן השאלות ומהי נקודת מוצא שמחקר בנושאים אלה צריך להתייחס אליהם.

• דנקן גרין מתאר מחקר מעניין של האו"ם אשר מערער על הקשר בין צמיחה כלכלית לרווחה אנושית.
• קצת פחות כלכלי, מאמר אשר טוען כי איכות המחקר המדעי בשנים האחרונות התדרדרה , ומציע רעיונות לשיפור.
• ובנימה כלכלית, אבל פחות רצינית ומאוד רלוונטית לימים אלה, הריני להכריז כי נמצאו משתני הפונדמנטאלס של הכלכלה והם קשורים לכדרוגל. מדובר במחקר שבדק את הקשר בין התנהגות המניות לבין תוצאות של משחקי כדורגל. כך שאם מישהו חשב למנף את הידע שלו בספורט לרווחי הון, זה בהחלט אפשרי וזה הזמן. מתוך האבסטרקט:

"For example, a loss in the World Cup elimination stage leads to a next-day abnormal stock return of −49 basis points"

בברכת סופשבוע מונדיאל שמח.